"הצלחה היא לא סופית, כישלון הוא לא קטלני; מה שמשנה הוא האומץ להמשיך." –וינסטון צ'רצ'יל

על ניסוי וטעיה

פעם, הדבר הכאילו-אינטיליגנטי לומר היה שאתה רואה את "האח הגדול" בגלל שזה ניסוי סוציולוגי בתנאים חסרי-תקדים. (יכול להיות שיש אנשים שעדיין מאמינים לזה; אני עצמי השתמשתי בטיעון הזה, עד שהבנתי שזה די טיעון סרק.) היום, הדבר האינטיליגנטי לעשות הוא לכתוב בלוג מצליח.

בתור סטודנטית למדע המדינה והיסטורית עמ"י פעילה פוליטית, יש לי כמה וכמה חברים כאלה. הבלוגים שלהם כתובים מתוך צורך לפלטפורמה בה הם יכולים להביע את דעתם ולהעלות את הגיגיהם אל מול הציבור; אין אף אחד מהם שכותב בלוג כדי למשוך תשומת לב.

אקדים ואומר שזאת לא הפעם הראשונה שלי בעולם הבלוגים, אבל זאת כן הפעם הראשונה שלי בעולם הבלוגים שמעצבים לבד. הקשר שלי לקידוד מעבר לHTML  הכי פשוט הוא מקרי בהחלט, ולכן אחרי פתיחת בלוג בwordpress, ויתרתי והגעתי לפה.

הרבה מאוד פעמים בחיי, עמדתי בפני פרשת דרכים שגרמה לי לחשוב שהגיע הזמן לוותר. בתור בחורה דתיה שלא בדיוק נכנסה למשבצת הברורה של בנות כיתתה, ולאחר מכן חברותיה לשירות הלאומי, לא היה לי קל להחליט מה אני עושה בחיי. וכשהחלטתי, לא היה קל בהתחלה, וגם לא היה בהמשך, אבל מתרגלים.

יש שיטענו שיצאתי מהמסגרת הדתית; יש שיגידו ההיפך. אני לא לומדת במוסד להשכלה גבוהה שמוכר בתור אבן שואבת לציבור הדתי, זה נכון, אבל במציאות התרבותית-רוחנית של מדינת ישראל היום, הגבולות האלה מתחילים להיטשטש, וגם באוניברסיטה העברית אפשר 'להישאר דתי'. למרות זאת, לשמור על האופי איתו נכנסתי לאוניברסיטה התגלה כמשימה קצת יותר קשה ממה שהאמנתי בהתחלה, אבל זה הולך דווקא מעולה.

ואיך? ניסוי וטעיה.

בהתחלה, היה לי קשה עם מה שנראה לי כמו מחילה על כבודי בכך שאני מודה בזה שאני מסוגלת לטעות. הרי בתור 'נציגת המגזר', אני צריכה להציג פרונט חזק ובלתי-מתפשר, לא? אז זהו, שממש לא. ככל שהזמן התקדם והתעקשתי, ראיתי שהיה לי יותר בלמים מאיזונים. המשל על עץ האורן הקשוח מול הערבה הגמישה היא המציאות שלנו כיום, ומזל ששיניתי הילוך לפני ששברתי ענף.

אני לא מתפשרת על כלום. יש אוירה מיוחדת באוניברסיטה, של סובלנות שלא רואים בכל מקום. אפשר לקרוא לזה אפילו דו-קיום.זה מבורך, אבל צריך להכיר בעובדה שזה לא קיים בכל מקום.

אז פעם, ניסיתי להסביר את העובדה שאני צפיתי ב"האח הגדול" בכך שזה ניסוי סוציולוגי. היום, אני יודעת שזה טעות, ואני לא מתביישת להודות בזה. אבל היה לי קשה להגיע לנקודה שבה אני לא מתביישת מזה.