"Heroes may not be braver than anyone else. They're just braver for 5 minutes longer." -Ronald Reagan

1. אחר הצהריים, בית העדות, מושב ניר גלים. מתישהו באמצע 2010.

ארכיון קטן - חדר צר עם תקרה גבוהה, מלא מדפים ושני שולחנות עבודה.

אני, בת שירות לאומי, עובדת בארכיון כשאני לא מדריכה קבוצות. התבקשתי ע"י מתן, מנהל הארכיון, לאסוף את מספרי הטלפון מהתיקים האישיים של האנשים ברשימה שהוא נתן לי, בשביל להזמינם לכנס שהוא מארגן.

אני תרה אחרי התיקים ומוצאת את כולם; ביותר מדי מהם, מצוי רק דף אחד, ישן, מעט צהוב, מאוד מאובק, שעליו רשומים כמה פרטים - ומספר הטלפון הוא בעל שישה ספרות בלבד. אני תוהה בקול מה ניתן לעשות בנידון, ומתן עונה, "איתם לא ננסה ליצור קשר."

"למה?"

הוא מהסס לרגע ועונה, "כי אם יש שם רק דף אחד ומספר טלפון של שישה ספרות, יכול להיות שהם כבר לא בחיים."

---

2. אתמול (יום השואה), צהריים, יד ושם. יושבת לאכול ארוחת צהריים עם הקולגות ומתפתח דיון סביב העמידה בצפירה.

בשלב כלשהו, אחת מהן אומרת, "ומה עם החרדים שכן עומדים דום בצפירה?"

חברתה מסתכלת עליה ועונה, "בסדר, נו. אבל אותם לא רואים."

***

אחד מהדברים שיוטיוב מתמחה בהם זה לסחוט רגשות. זה יכול להיות חדווה ואושר, צער וכאב, בכי ותחושת אובדן; זה יכול להיות צחוק על תינוקים חמודים, בלבול מסרטוני תעמולה פוליטית, וגועל מסרטוני בית-מטבחיים.

בערב יום הזיכרון לשואה וגבורה, תנועה גבוהה נרשמת בערוצים של יד ושם וארכיון הסרטים היהודי ע"ש שפילברג. אנשים נוהרים לנגיש ולמוכר כדי לסייע לזיכרון.

ואני?

אני בערוץ של פרסי האוסקר, צופה בנאום התודות של סטיבן שפילברג על זכייתו בפרס הבמאי עבור רשימת שינדלר. בהתחלה, זה כמו כל נאום תודה - המפיקים, השחקנים, אשתו ואמו.

ואז הוא סוגר את הנאום במשפט: "ולששת המליונים שלא יכולים לראות את התשדיר הזה."

לכל איש יש שם, ולכל איש יש חוויה אישית. לכל אחד מאיתנו יש את הדבר הזה שמכה בו הכי חזק ביום השואה - תמונות, סיפורים, ניצולים, סרטים. אחד לא מסוגל לראות תמונות של משרפות, והשני רק שומע את צלילי הפתיחה של "כשתגדל" ומתחיל לדמוע. החוויה שלי היא קצת שונה.

מאז שסיימתי תיכון, אני נמצאת בעבר. הדרכתי במוזיאונים ועבדתי בארכיונים, והעברתי לאלפי אנשים מערכים מגוונים - מהדילמות המוסריות בשואה בבית העדות, ועד מערכים על ציונות ומנהיגות בבית ויצמן. הזיכרון, שימור ההיסטוריה והנחלתו לעם הם המטרות שלי. הנגשת ההיסטוריה - הפיכת הנושא לדבר שמושך אנשים, שנגיש יותר. אם זה בהעלאת ארכיונים לאינטרנט, אם זה בדיגיטציה של חומרים ישנים, אם זה בהדרכה, אם זה בחינוך. אני רואה את ההנגשה בתור חובה לאומית, ודבר שאני בהחלט רוצה לפעול בו.

אנשים לא נוהגים לחלוק את מה שהם חושבים עליו בזמן הצפירה, אבל אצלי זה אותו דבר כל שנה מאז שחזרתי מפולין: אני חושבת על האנשים שקולם לא נשמע.

על הניצולים שמעולם לא העבירו עדות ליד ושם. על האנשים שיצאו מהתופת, הגיעו לארץ, וסירבו בתוקף לדבר על עברם. על הילדים, בני הדור השני, שלא ידעו למה הוריהם לא נתנו להם לעלות מעולם על רכבת, או חייבו אותם לסיים כל ביס מהצלחת.

"על אלה אני בוכיה" - על אבדן הזיכרון.

פעם, הייתי מתרגזת כשסיפרו לי על סבא או דוד מבוגר שלא רצה להעביר עדות ליד ושם. היום, אני יודעת שאותם אנשים שלא העבירו עדות עשו זאת, כי זאת הייתה הדרך היחידה בה הם יכלו להמשיך בחייהם; הדברים שהם ראו, אם היו עולים מן האוב, היו ממוטטים אותם נפשית (אם זה לא קרה כבר עכשיו). על אלה דאבה ליבי - על האנשים ששרדו דברים כל כך נוראיים, אבל לא מסוגלים לדבר על זה.

*

כשעומד ראש ממשלת ישראל בכיכר רפפורט ביד ושם ומדבר על "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", כל פעם עולה בי צמרמורת מחדש. לא של עצב, לא של דז'ה וו - של בושה, של כעס. על המדינה, על ראש הועד העלום שהחליט שיקראו ליום הזה "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". לי זה מרגיש כמו שארית דלוחה ומבישה של שנות השישים, לפני משפט אייכמן, כשהניצולים היו בתחתית סיר ההיתוך של מדינת ישראל.

השנה, 70 שנה למרד גטו וורשה, שמים דגש על הניצולים שנלחמו נגד הנאצים. האנשים הצעירים שהעזו להיסגר בבונקרים ולתכנן מערכות בתוך איזור בנוי, מתוך ייאוש ורצון עז לנקמה. אותם אנשים שהצליחו להתגבר על הפחד ואי-הוודאות ראויים לשבח.

משום מה, הדחף הוא לזכור את האנשים שעוד איתנו, ולזכור את הגיבורים. אנטק צוקרמן, מרדכי אנילביץ', חנה סנש, אבא קובנר, עמנואל רינגלבלום, אנה פרנק, והרשימה עוד ארוכה. אנשים שהקריבו את חייהם למען אחרים, השאירו אחריהם את רשמיהם של הרדיפה והרציחות, אנשים שנלחמו בשביל עמם שלהם.

אבל הרוב המוחלט לא היו גיבורים.

הרוב המוחלט נזרק לתוך מצב בלתי אפשרי, והם התמודדו עם זה בדרך הכי אנושית שהיה אפשר - בצייתנות. הם האמינו למה שהנאצים אמרו להם - שהם חשובים למאמץ המלחמתי, שצריך לשים אותם בשכונה אחת עניה בעיר מסוימת כדי שהם יהיו מוגנים, שצריך לסמן את המזוודות בבירור כדי לקבל אותם חזרה בסוף הנסיעה ברכבת, שהחדר הצפוף אליו הם נכנסים זה מקלחת.

לא הייתה להם דרך לדעת. לא הייתה להם דרך להתנגד. ואין סיטואציה בעולם שבה מותר לנו לבקר אותם על כך.

אין לי שום טיפה של ביקורת על הנרצחים שלא היו גיבורים. הם היו יהודים - ילדים, נשים, גברים, זקנים. הם היו בדיוק כמו הגיבורים, רק שהם לא נלחמו על נפשם.

סילביה קרטרייט, מושלת ניו-זילנד לשעבר, אמרה ש"יש גיבורים [בכל מקום] ללא שם ומוכרים, וחלקם ידועים רק לאל". יכול מאוד להיות שכלפי עצמם, האנשים האלה היו גיבורים, כמו שאני חושבת שאני גיבורה אם אני שוטפת כלים לפני שאני הולכת לישון ולא נותנת להם לשבת שם. אבל זאת לא גבורה שתעלה על שלט, וזאת לא גבורה שעל שמה ייקרא רחוב. חייהם שנקטעו באחת של מליוני היהודים באירופה לא היו מלאי גבורה במובן הקונבנציונלי, ולכן שנת הזיכרון לא תהיה מוקדשת להם מעולם.

למה?

כי אותם לא רואים.

הם כבר לא איתנו. הם פזורים על אדמת אירופה, קבורים בקברי אחים.

אבל אני רואה אותם; בתמונות, מלאי תקווה. ילדות עם צעצועים, נערים צעירים במדים של קבוצות ספורט יהודיות. אני יודעת שהיו להם חיים מלאי משמעות, אבל אותם לא יזכרו. כל משפחה תזכור את נופליה, אבל הם מעולם לא יקבלו במה לאומית.

"על אלה דאבה ליבי".