"The moral arc of the universe bends at the elbow of justice." -Martin Luther King, Jr.

יש משהו מעט עצוב בלראות את התמונות מכיכר תחריר. זה מחזה מוכר, כמעט עולמי; אמנם התופעה במצרים מכונה חלק מהאביב הערבי, אבל העולם כולו גדוש הפגנות בשנתיים האחרונות. באתונה ובניו יורק, בבנגזי ובתל אביב, בחומס ובדמשק, אנשים יוצאים לרחוב וצועקים.

מחיר הקוטג', היפרדות או הצטרפות לגוש היורו, יוקר המחיה בכלל, מאבק נגד רודן - כל מדינה והסיבות שלה. כל מקום והבעיה שלו. אבל בלוב ובמצרים, המחאה הפכה למרד; בסוריה, המרד מהלך על הקו הדק שמבדיל אותו ממלחמה.

אפשר להמשיך ולהפייט על מה שהופך מחאה למרד, ומרד למלחמה, אבל הנקודה בה אני רוצה להתמקד היא עצם ההתנגדות. כי בסופו של דבר, אפילו הפגנות תמיכה באות ממקום התנגדות למתנגדים.

בפוסט הזה, אמנה כמה מקרי התנגדות בולטים שחשובים לי אישית. אפתח בסדרת טלויזיה.

M*A*S*H היא סדרת טלויזיה אמריקאית, שפתחה את שידוריה ב-1971 וסגרה אותם בתחילת שנות ה-80, עם 11 עונות ואחוז הרייטינג הגבוה ביותר לפרק הסיום של העונה האחרונה. הסדרה עוקבת אחרי מעלליהם של רופאים צבאיים בבי"ח שדה בזמן מלחמת קוריאה. (הכותרת היא ראשי התיבות של Military Army Surgical Hospital). התפקיד של בתי חולים כאלה היה לקבל את החיילים הפצועים משדה הקרב, לתת להם טיפול ראשוני, ואז להעביר אותם לבתי החולים המרכזיים של הכוחות האמריקניים בקוריאה, בסיאול. בסדרה הזאת, היוצרים נכנסים לכל נדבך בחייהם של החיילים המשרתים בבית החולים הזה - ההומור, הסבל, התמודדות עם תת-תנאים, ועוד הרבה מאוד דברים.

הדמות המרכזית בסדרה, אחד היחידים שהיה בכל פרק, הוא קפטן בנג'מין פרנקלין פירס, המכונה 'הוקאיי'. הוא מצחיק, שרמנטי ששובה את האחיות בקסמיו, ומעל הכל, מנתח מעולה.

הסדרה התמודדה עם סוגיות קשות שעלו במצבי קיצון שכאלה - סחר בשוק האפור כאמצעי להצלת חיים, יחסי הכוחות בין הפולשים לאוכלוסיה המקומית, תאוות דם של הקצינים האמריקאיים. וכל זה רק בעונה הראשונה. 

בעונה השניה, היה פרק שבו כיכב חייל שהגיע בפעם השלישית לבית החולים, לאחר ש"חבריו" ליחידה היכו אותו עד זוב דם על היותו הומוסקסואל. כשהוא מספר זאת להוקאיי, הוא אומר, "ביחידה שלי, היו שני מקרים שבהם היכו חיילים עד זוב דם. אחד הוא כהה-עור, ואחד הומוסקסואל." הוקאיי מסתכל עליו ואומר במבט חם, "לא ידעתי שאתה שחור."

הייתי יכולה להעלות עוד ועוד מקרים שבהם הסדרה מציגה שאלות אתיות קשות לגבי מלחמה, מוסריות ומה שביניהם, אבל לא בזה הפוסט עסקינן. הבאתי את המקרה הזה, כי לאורך כל הסדרה, הוקאיי הוא הדמות המוסרית ביותר. הוא מקבל את כולם כפי שהם, תורם מכספו ומזמנו לבית היתומים של הנזירות, השוכן בקרבת מקום לבסיס, מסרב לנוח כדי שיוכל לנתח עוד ועוד פצועים - ובכל הזדמנות שרק יש לו, הוא מתנגד נחרצות למה שהוא רואה כבלתי-צודק, בין אם זה אוכל מזעזע בחדר האוכל של המחנה, העמסת בירוקרטיה על חייל אמריקאי וקוריאנית שרוצים להתחתן, או אפליה כלשהי.

והוא מתנגד ביצירתיות - כמובן, כי זאת תכנית טלויזיה. סביר להניח שאם היה רופא כמוהו בדיוק באותו בסיס, הוא לא היה עובר את השטויות שהוקאיי עשה בעונה הראשונה מרוב העונשים שהיה מקבל.

סדרה זו שודרה בזמן מלחמת קוריאה, ובשלב כלשהו, היה ברור לכל שהיא מעבירה ביקורת חריפה על התנהלות הכוחות האמריקאיים בויאטנם. בפרק האחרון ששודר, נרשם שיא של שימוש בשירותים בניו יורק לאחר שהוא נגמר ובזמן הפרסומות (זה כתוב בויקיפדיה, ויכול להיות שזה בדוי, אבל לא אהיה מופתעת אם זה נכון).

בשיר הפתיחה של הסדרה, הקרוי Suicide is Painless (ובפתיחה מתנגן ללא מילים), שורות הפזמון מבטאות את האלמנט המונח בשורש המלחמה, בשורש הדמויות, וכמעט בכל דבר המוצג בסדרה:

Suicide is painless
It brings on many changes
And I can take or leave it if I please

אני יכול לעשות את הבחירה. יש לי את הבחירה להפוך את השהות בקוריאה לגיהנום, או לעשות מזה את המירב, ולשמור על צלם אנוש. וכך, לדעתי, הוקאיי מתנגד בדרך הכי טובה שהוא יכול, בהינתן הנסיבות.

*

ההתנגדות הבאה שאדבר עליה בהרחבה היא די"ן.

די"ן - דם יהודי נוקם - הוא ארגון נקמה בנאצים שצמח באירופה בסוף מלחמת העולם השניה. ארגון זה פעל ברחבי השטחים הכבושים ע"י בעלות הברית בכדי למצוא ולהביא לדין הסכין או הרובה את מי שהם ראו כאחראיים ישירים לשואת העם היהודי.

החברים בארגון זה היו רבים ומגוונים. היו חברים באי"ל, וחברים מגטו וילנה, ואף כמה צרפתים. אבל עיקר החברים היו יהודים, אודים מוצלים מאש ועצבנים מאוד-מאוד. אחד מהפעולות היותר גדולות שלהם היה להרעיל את אספקת הלחם למחנה בו כוחות בעלות הברית החזיקו את הנאצים הממתינים למשפטם. לא ברור כמה אנשים מתו מאותה הרעלה, למרות שחלו אלפים, אבל בגלל ההצלחה היחסית של פעולה המונית זו, הארגון קיבל החלטה ללכת על פעולה הרבה יותר גדולה.

הושחלו פעילים בארגון לחברות המים של חמישה ערים גדולות בגרמניה; התכנית הייתה להרעיל את מאגר המים של ערים אלה, ובכך לחסל מאות אלפי גרמנים במכה. החומה שבה נתקלו עם תכנון המבצע היה כפול - הם היו צריכים מספיק רעל כדי להשפיע באופן ניכר על אנשים בערים, והם הבינו שמדובר בפעולה שתשליך על כל ארגון יהודי באשר הוא.

לכן, אבא קובנר שם את פעמיו לפלשטינה, כדי להיפגש עם מנהיגי היישוב היהודי. בתיווך חיים ויצמן וארנסט דוד ברגמן הצליח אבא קובנר להשיג מן האחים אפרים ואהרון קציר את הרעל הדרוש, אך בדרך לאירופה, נלכד ע"י הבריטים והתכנית ירדה לטמיון.

בדיעבד, העובדה שהתכנית לא יצאה לפועל רק היטיבה עם העם היהודי ביישוב ובגולה. הרעלת מאגרי המים האלה היו הורגים גם אלפי חיילים אמריקניים ואף יהודים. אך ההתנגדות לנאצים והצורך בנקמה בערה כל כך בחוזקה בחברי די"ן, שהם ראו מולם רק את מיגור הנאצים וההוכחה שהיהודים לא יילכו כצאן לטבח.

*

יש המדמים את ההפגנות בכיכר תחריר השנה והפלת מורסי לגופו של אדם הזקוק להשתלה. כשהוא מקבל את הלב החדש במהירות ובלי הכנה מוקדמת, הוא לא יקבל את האיבר החדש וידחה אותו, למרות שהוא צריך אותו. המצרים מעולם לא היו דמוקרטים, וכשמעריפים עליהם את הדמוקרטיה, קשה להם לקבל אותה בצורתה הסטנדרטית.

*

יש הרבה דברים שאני מתנגדת להם. אני מניחה שלקוראי שורות יש כמה דברים שהם מתנגדים להם גם-כן. רוב הדברים שאני מתנגדת להם הם לא תחת שליטתי, או שאין לי את היכולת לשנות אותם. תופעות טבע, בירוקרטיה אוניברסיטאית, וכיו"ב.

השאלה שלי היא פשוטה: איפה עובר הקו? מתי להתנגדות מותר להפוך לאלימה? האם הוקאיי היה צריך להיות יותר נחרץ בפעולותיו? האם הנוקמים לא היו צריכים להרוג את הקצינים הנאצים? האם המצרים היו צריכים להמשיך לתת למורסי להיות נשיא?

זאת שאלה קשה, עם השלכות מסוכנות. אך דבריו של חיים ויצמן לאבא קובנר, כשנפגשו, מבטאים את שורש הבעיה. "אם הייתי עובר את מה שאתה עברת, הייתי עושה כמוך".

אל לנו לשפוט את המצרי הנאור בעיר שמתנגד לשלטון איסלאמיסטי-קיצוני, את ניצול השואה אשר הורג קצינים נאצים, את הרופא האמריקאי ששולח קצין תאב-תהילה בשדה הקרב לאבחון פסיכולוגי כדי שלא יפקד יותר על חיילים ויסכן חיי אדם. אל לנו. ואם כן, נעשה זאת בידיעה מלאה שאנחנו בוחנים את מעשיהם לפי פרמטרים אחרים, וממקום אחר.

שבת שלום!