"Democracy is the process by which people choose the man who'll get the blame." -Bertrand Russell

"על פי המקרא‏, הכהן הגדול היה מטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להעשות קורבן לה' בבית המקדש והשני היה נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר, אחר שהכהן הגדול סומך את ידיו על ראשו ומתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר כביכול נושא אותם איתו.

"על פי פרשנות חז"ל השעיר לעזאזל היה מושלך מצוק גבוה וגופו היה מתרסק במורד ההר עד שנעשה איברים איברים."  

(מתוך ערך הויקיפדיה "שעיר לעזאזל (מצווה)")

**

משמעותו הסוציולוגית והפסיכולוגית של הביטוי, הנובעת ממשמעותו הדתית, היא "חף מפשע המואשם בפשעי אחרים ונדרש לכפר עליהם".

הטלת אשם היא מהלך המקובל לא רק ביחס לקבוצות מיעוט, אלא ביחס לכל קבוצת מתחרים שונה. אולם כאשר מדובר במיעוט שכוחותיו אינם שווים, ושאין ביכולתו להגן על עצמו, התופעה קלה ומתבקשת יותר.

(מתוך ערך הויקיפדיה "שעיר לעזאזל (חברה)")

אני אפתח בשני כתבי הגנה, כי התקשורת היום מחנכת אותנו להיתפס על כל מילה קטנה וכל פיפס. אני גם עושה את זה, ולכן אני יודעת ממה להיזהר.

דבר ראשון - איני תומכת ביאיר לפיד.

דבר שני - תהרגו אותי, אבל שתי כוכביות זאת דרך אפקטיבית להפריד בין חלקים של פוסט בפייסבוק. אמנם הצבעתי לבנט, אבל אני לא מנסה להעתיק ממנו. זה שהוא הפך את זה למותג לא הופך את זה לבלתי-חוקי.

אוקיי. עכשיו לגופו של עניין.

במוצאי יום הבחירות, הייתי במייקס פלייס בירושלים - הופעה של כמה חברים (וככה קוראים גם להרכב הנפלא שלהם). ממש כמה דקות אחרי עשר הגעתי לשם, ובינתיים הספקתי לשמוע בגל"צ את תוצאות המדגם. לא ידעתי את נפשי מרוב אכזבה וכעס - רק 11 מנדטים לש"ס?!

סתם, נו. 

יאיר לפיד. 19 מנדטים. לא הייתי מרוצה מזה בכלל. לי זה הרגיש קצת כמו הנצחון הבלתי-מעורער של אובמה בבחירות 2008 - בסופו של דבר, אנשים הצביעו לו כי הוא נשמע ונראה טוב. אני לא מחפשת בהכרח נסיון פוליטי, אבל פרזנטור של חברות ענק ומגיש חדשות? 19 מנדטים?!

עד שנרגעתי, הגיעו המו"מים הקואליציוניים, ולרגע אורו עיניי. יאיר לפיד בתור שר החוץ זה אולי הדבר הכי טוב שאפשר לתת לו - זה הרי הכי מתאים לכישורים שלו, בתור פרזנטור. אבל אז ביבי עשה מהלך פוליטי מבריק והעריף עליו את משרד האוצר.

2 דברים שספי עובדיה ועידן קוולר חזרו עליהם במהלך הסיקור של המו"מ, שאנשים כאילו שוכחים מהעובדות האלה עכשיו נוכח ההפגנות והגידופים:

1. כל מהלך שמשרד האוצר עושה, טבוע בתקנות וחוקים שכבר נקבעו לפני שיאיר לפיד התיישב על הכורסא הנוחה להפליא.

2. כל אחד שהיו שמים שם היה מקבל את אותו יחס, כי הדברים האלה היו קורים, לא משנה איזה שר אוצר היה.

ביבי פשוט השכיל לשרוף את יריבו הפוליטי ולא מישהו מהמפלגה שלו. מספיק הוא שרף את רובי ריבלין.

בקיץ 2011, כשאני כבר מריחה את האוניברסיטה ואת סוף השירות הלאומי, שמעתי על מחאת האוהלים. ראיתי את הסיקור בעיתון. הכרתי כמה אנשים שהלכו לאוהלים מתוך סקרנות מורבידית וגעגוע קל למחנות הקיץ של הנעורים. ואז זה נגמר, סתיו שפיר רצה בפריימריז של מפלגת העבודה, ואחרי כמה שבועות של קורסים במדע המדינה ראיתי את הצביעות המסוכנת הטמונה במחאות אלה - ואני לא מתכוונת רק לפריזורה של שפיר. (לא, באמת. זה לא נורמלי.)

חיים ויצמן פעם אמר שהוא נשיא של מדינה ששוכנים בה מליון וחצי נשיאים. יחד עם התכניות שיש לכל אחד מאיתנו לשיפור המדינה, בנוי בנו חשד כלפי דברים מוצלחים מדי. אני חושבת שיהיה קשה למצוא בנאדם שהצביע ליאיר לפיד באושר מוחלט, בלי חשד קל שמשהו ישתבש. וכמו כך, מתחילת המחאה 2011, עלה בי החשד שגל המחאה הציבורית נוצר ותוחזק רק בשביל שכמה אנשים ירכבו עליו עד לכנסת. ואכן, כך היה.

עכשיו, החשד שהתגלה כנכון זה דבר אחד. אבל מה זה קשור ל'גזירות הכלכליות' שיאיר לפיד מנחית?

הן לא אשמתו. למרות שהוא לא שר החוץ, הוא עדיין פרזנטור - רק שהפעם, הוא לא מציג תאגיד כספי ענקי, אלא... ובכן, תאגיד כספי ענקי עוד יותר. וקצת יותר קשור לכולנו.

אם כבר להאשים מישהו, זה בנימין נתניהו - שנכנע ללחצים, שלא היה סגור על המדיניות הכלכלית שהוא צריך להוביל ולכן נפל לבורות תקציביים של מיליארדי שקלים; יובל שטייניץ - שהיווה רק יס-מן למדיניות של ביבי; לשחיתות, לניהול הקלוקל של תקציבי משרדים ממשלתיים - אפשר להמשיך, אבל אני חושבת שהבנתם את הפואנטה.

למרות שאין דבר כזה מדינה שמוציאה רק את הכסף שהיא מכניסה, אפשר להתקרב ליעד כזה ולהיות אחראיים. והדרך לעשות את זה, זה ממש לא להזרים עוד ועוד כספים החוצה.

לסיום, 2 שירים שקשורים לפוסט בדרך כזו או אחרת.

הראשון הוא מאת הזמרת השוודית מז'ה (Meja), וקוראים לו All 'Bout the Money. יש שם כמה שורות שיצלצלו מוכר עם כמה מהמקטרגים של לפיד בשבוע האחרון:

"I don't think it's funny
To see us fade away
It's all about the money...
And I think you got it all wrong anyways".

השיר השני הוא יותר מוכר וותיק, בשם Ka-Ching, של שנייאה טווין, זמרת קאנטרי מארה"ב - המוצלחת ביותר, אם אני לא טועה. הייתי אומרת שיש שורה ספציפית שצובט לשמוע אותה, אבל כל השיר כולו הוא תוכחה על תרבות האשראי והצריכה.

חג שמח!

בברכת "everything's better with cheese" (זהירות, הקליפ קצת אלים),

-גבריאלה