"We have normality. I repeat, we have normality. Anything you still can't cope with is therefore your own problem." -Douglas Adams

לידתה של ממשלה ומותו של גאון (באיחור קל)

קשה לי לקום מהמיטה בבוקר (יעידו על כך הבקרים שאני מגיעה מתנשפת לאוטובוס, והשותפות שלי שמקבלות הודעה בוואטסאפ בשש בבוקר בבקשה שידליקו את הבוילר כי אין לי כוח לקום בעצמי). מה שכן, כל בוקר בחמישה לשבע, אני קמה להקשיב ל'בוקר טוב ישראל' בגל"צ. יש לי רוטינה, זה נורא מתברגן מצידי.

כל תקופת הבחירות, למדתי להכיר את השדרנים ואת הגחמות שלהם, את הכתבים הפוליטיים ואת המרואיינים. (בשבוע האחרון, יעל גרמן די גרה בקווי הטלפון של התחנה ביפו, לדוגמא, יחד עם איילת שקד ומדגם מכובד של נציגים מש"ס.)

והיום, כשמקשיבים לספי עובדיה בגל"צ עם יועז הנדל, הוא נשמע תשוש. אני יודעת שככה הם נשמעים רוב הזמן, אבל הוא גם אמר שהוא שמח שהתקופה הכאוטית הזאת נגמרה.

אני חושבת שזה קצת יותר רחב מזה. מדובר במערכת בחירות שהתחילה ממש עם סיום מערכת הבחירות בארה"ב, כשזאת התחילה באמת שנה וחצי לפני-כן, עם הפריימריז במפלגה הרפובליקנית. אנחנו נמצאים בתזזית בחירות מאז אפריל של שנה שעברה, ולא הזכרתי אפילו את קדימה אין-אנד-אאוט ועמוד ענן. תחושת המיאוס הזאת דומה לתחושה במשחק הגמר של מונדיאל 2010, שנמשך ונמשך ונמשך. מזל שלא הגענו לפנדלים, כי הקפטן הנוכחי היה נדפק ועוד איך.

לממשלה הבאה הולכים להיות הרבה מאוד דברים על השולחן. עכשיו, אם הייתה לי אג'נדה ברורה שלא נוגעת לחיי, הייתי עכשיו פורצת במסכת נלהבת של 'הנושא שלי הכי חשוב ואתם צריכים לדבר עליו כמה שיותר וכמה שיותר מהר', או המקבילה הפוליטית ל"nobody puts Baby in a corner". אבל אני לא אעשה את זה, כי אין לי באמת נושא ספציפי שאני רואה לנכון לקדם עכשיו. יש דברים שמעניינים אותי, מכעיסים אותי ומעציבים אותי, וגם דברים שמשמחים, אבל אני אשב אחורה ואחכה.

בפוליטיקה האמריקאית, יש מושג שקוראים לו "מאה הימים הראשונים"; יש כאלה שמתייחסים אליהם בתור ימי חסד, יש שמתייחסים בתור ימי מבחן. המושג נולד עם נאום של הנשיא רוזוולט ב-1933, ומאז נשיאים נבחנים ב-100 הימים האלה, שנחשבים לימים המשפיעים ביותר שלהם.

בישראל, אין מושג כזה, כי אנחנו חברה שקופצת בראש. נרשמת ואז מבטלת, עולה ויורדת, אומרת ולוקחת חזרה, ובעיקר רוצה לראות תוצאות מיידיות כמה שיותר. "סבלנות, ילדים, זה מפתח הקסמים", הגננות לימדו אותנו בגן, ולשווא. חיים ויצמן אמר בתקופת כהונתו, שמדינת ישראל עוד הייתה צעירה (אך לא נאיבית), שהוא נשיא של מדינה שמכילה מליון וחצי נשיאים. לכולנו יש תכנית מעולה לניהול תקין של המדינה, ולחברי הכנסת יותר מכולנו. הרי הם הגיעו בעזרת התכניות האלה לכנסת.

אני לא באה להציע פה שניתן לנתניהו מאה ימים של חסד. זאת הכהונה השניה שלו ברציפות והשלישית בכלל; כמה שלא מודים בזה בתקשורת האמריקאית, גם שם לנשיא מכהן שממשיך לקדנציה שניה לא נותנים בדיוק מאה ימים של חסד. נותנים לו שבועיים, ואז שמונים ושישה ימים של חיים קשים. מה שכן, אני מציעה שניתן לו שבוע של חסד. ניתן לאובמה לבוא וללכת, לסייר קצת פה ושם, לנאום לסטודנטים משולהבים, וליצור פקקים נוסח יום ירושלים בבירה, ואז נתחיל לבחו את הממשלה הזאת בזכוכית מגדלת.

"וכי למה?" יזקעקו נאמני הליכוד. "למה לעשות לו חיים קשים? יש לו שותפים קואליציוניים שסולדים ממנו ואופוזיציה קרבית." כן, אני עונה להם, אבל הוא יצר לעצמו את התסבוכת הזאת. זה מתחיל מארתור פינקלשטיין, ממשיך בהחלפת רשימת אסטרטגיות ה"עשה" ברשימת ה"אל תעז לעשות את הדברים האלה בקמפיין אם אתה לא רוצה לאכול את המילים שלך", וכלה בחודש וחצי של מו"מ קואליציוני מלא בספינים שעשו רק כאב ראש. אחרי עיסוק כ"כ עמוק בקרביים של כל מפלגה, חדשה כישנה, הליכוד צריך בעיקר לעשות לעצמו בידוק, עם המרמור ההולך וגואה של הצעירים בתוכה.

מצחיק, שאחרי תקופה ששניהם רק הדגישו את ההבדלים ביניהם, שלי יחימוביץ' ובנימין נתניהו עומדים על אותה פרשת דרכים. שניהם עומדים בראש מפלגות שציפו להרבה יותר מנדטים, הצעירים (במקרה של הליכוד) חסרי-המנוח (במקרה של העבודה) נושפים בעורפם, והם הולכים להנהיג מעל 50 ח"כים שבאים ממפלגות שאין להם היסטוריה של שיתוף פעולה וידידות מופלאה. (בעניין זה יהיה יותר קל בקואליציה, אבל רק באופן בלתי-פורמלי.) יהיה מעניין לראות מה יקרה, מי יהיה יותר מוצלח.

כשנזרקים לתוך סיטואציה לא-מוכרת וכאוטית, אפשר להתמודד איתה על סקאלה - מקור רוח מוחלט, לאיבוד שפיות טוטאלי. הברכה שלי לממשלה הנכנסת היא פשוטה - שהם לא יחצו את האמצע לכיוון איבוד השפיות. יכול להיות שזה לא יהיה מה שהם ציפו לו, אבל זאת לא סיבה להתעצבן על מי שלא אשם.

אה. ואל תשכחו את המגבת בבית!

שבוע טוב,

-גבריאלה.

"הצלחה היא לא סופית, כישלון הוא לא קטלני; מה שמשנה הוא האומץ להמשיך." –וינסטון צ'רצ'יל

על ניסוי וטעיה

פעם, הדבר הכאילו-אינטיליגנטי לומר היה שאתה רואה את "האח הגדול" בגלל שזה ניסוי סוציולוגי בתנאים חסרי-תקדים. (יכול להיות שיש אנשים שעדיין מאמינים לזה; אני עצמי השתמשתי בטיעון הזה, עד שהבנתי שזה די טיעון סרק.) היום, הדבר האינטיליגנטי לעשות הוא לכתוב בלוג מצליח.

בתור סטודנטית למדע המדינה והיסטורית עמ"י פעילה פוליטית, יש לי כמה וכמה חברים כאלה. הבלוגים שלהם כתובים מתוך צורך לפלטפורמה בה הם יכולים להביע את דעתם ולהעלות את הגיגיהם אל מול הציבור; אין אף אחד מהם שכותב בלוג כדי למשוך תשומת לב.

אקדים ואומר שזאת לא הפעם הראשונה שלי בעולם הבלוגים, אבל זאת כן הפעם הראשונה שלי בעולם הבלוגים שמעצבים לבד. הקשר שלי לקידוד מעבר לHTML  הכי פשוט הוא מקרי בהחלט, ולכן אחרי פתיחת בלוג בwordpress, ויתרתי והגעתי לפה.

הרבה מאוד פעמים בחיי, עמדתי בפני פרשת דרכים שגרמה לי לחשוב שהגיע הזמן לוותר. בתור בחורה דתיה שלא בדיוק נכנסה למשבצת הברורה של בנות כיתתה, ולאחר מכן חברותיה לשירות הלאומי, לא היה לי קל להחליט מה אני עושה בחיי. וכשהחלטתי, לא היה קל בהתחלה, וגם לא היה בהמשך, אבל מתרגלים.

יש שיטענו שיצאתי מהמסגרת הדתית; יש שיגידו ההיפך. אני לא לומדת במוסד להשכלה גבוהה שמוכר בתור אבן שואבת לציבור הדתי, זה נכון, אבל במציאות התרבותית-רוחנית של מדינת ישראל היום, הגבולות האלה מתחילים להיטשטש, וגם באוניברסיטה העברית אפשר 'להישאר דתי'. למרות זאת, לשמור על האופי איתו נכנסתי לאוניברסיטה התגלה כמשימה קצת יותר קשה ממה שהאמנתי בהתחלה, אבל זה הולך דווקא מעולה.

ואיך? ניסוי וטעיה.

בהתחלה, היה לי קשה עם מה שנראה לי כמו מחילה על כבודי בכך שאני מודה בזה שאני מסוגלת לטעות. הרי בתור 'נציגת המגזר', אני צריכה להציג פרונט חזק ובלתי-מתפשר, לא? אז זהו, שממש לא. ככל שהזמן התקדם והתעקשתי, ראיתי שהיה לי יותר בלמים מאיזונים. המשל על עץ האורן הקשוח מול הערבה הגמישה היא המציאות שלנו כיום, ומזל ששיניתי הילוך לפני ששברתי ענף.

אני לא מתפשרת על כלום. יש אוירה מיוחדת באוניברסיטה, של סובלנות שלא רואים בכל מקום. אפשר לקרוא לזה אפילו דו-קיום.זה מבורך, אבל צריך להכיר בעובדה שזה לא קיים בכל מקום.

אז פעם, ניסיתי להסביר את העובדה שאני צפיתי ב"האח הגדול" בכך שזה ניסוי סוציולוגי. היום, אני יודעת שזה טעות, ואני לא מתביישת להודות בזה. אבל היה לי קשה להגיע לנקודה שבה אני לא מתביישת מזה.