"Life is always going to be stranger than fiction, because fiction has to be convincing, and life doesn't." -Neil Gaiman

עשרת הגדולים

ביומיים האחרונים, הפיד שלי בפייסבוק מוצף ברשימות. הטרנד האחרון, והמבורך, הוא לערוך רשימה של עשרה ספרים שנגעו בך, השפיעו עליך – עשרה ספרים ברי-ציון ברצף חייך. במקום להיכנס לויכוחים להוטים על טיב הרשימה, או להתגעגע לספרים ההם, נמלאתי עצב וגעגוע.

כי ידעתי שלא אוכל לערוך סתם ככה רשימה של עשרה ספרים, בלי לפרט מה ולמה. ספרים היו, ועודם, חלק כל כך משמעותי מחיי, שאני לא יכולה רק להעלות 10 כותרות רזות and leave it at that. כן, לכולנו יש יותר מעשרה, ולכל אחד יש סיפור שלם, עולם ומלואו; כולם מתרעמים על קוצר היריעה, ויש שקובעים לעצמם עיתים וכללים לרשימה שכזאת.

אבל, אסופות הדפים האלה (וכן, קינדל לעולם לא יהווה עבורי ספר), כל אחד בכריכה אחרת וגודל אחר (ובמקרה של 'נפשי תקשיב שירו', עטיפה של ספריה ואזהרה שלא אקבל תעודת בגרות אם לא אחזיר לספריה של האולפנה; בסוף שילמתי על זה והוא יושב אצלי על המדף עד היום), מהווים את אבני היסוד של המבנה הנפשי שלי, ולא לתת להם את הבמה הראויה להם תהיה עבורי כמו לטעון שעוגיות מן זה כמו עוגיות ביתיות – חילול הקודש.

את הרשימה שלי אני בוחרת לערוך פה. גם ככה הבלוג הזה פיתח חיים משל עצמו, במובן כזה או אחר; אני מרגישה כלפיו רגשות אשמה כשאני לא כותבת בו – הרי הוא הפגיש אותי עם אנשים כל כך טובים, איך אני לא יכולה לגמול לו בחזרה? ועל כן, אני פורשת פה בפניכם את עשרת הספרים שנגעו בי ברמה כזו שמגיע להם להיות ברשימה הזאת. בחרתי לאמץ את אחד הכללים של טל: אני לא מכניסה פה ספרות עיון. אבל בסוף, אני כן מרשה לעצמי להשחיל בונוס.

אני מתריעה מראש – למרות שיש נציגות מכובדת לטולקין, שר הטבעות לא נמצא ברשימה. המם הוא ספרים שנגעו בי, לא הספרים הטובים ביותר.

הערה: הספרים לא נמצאים בסדר מחייב. זה באמת, באמת, באמת בחירתה של סופי מבחינתי, ואני מסרבת.

Harry Potter and the Goblet of Fire / J.K. Rowling

לפני שתשאלו את השאלה שאתם מתים לשאול, אענה עליה בעזרת GIF.

הסדרה כולה ראויה להיות ברשימה, והספר השלישי הוא האהוב עליי מבין כל השבעה, אבל הרביעי היה הכי משמעותי עבורי. קודם כל, בגלל מערכת היחסים שהייתה לי עם הספרים עצמם; את כל שלושת הראשונים הייתי נוהגת לשים מתחת לכרית שלי, וזה היה פחות או יותר מאוזן. את הרביעי לא יכלתי לשלב בקונסטלציה הזאת – הוא היה ענק בהשוואה (כי כמו אמריקאים טובים, קנינו רק את גרסת הכריכה הקשה מיד כשהוא יצא) – ולכן הקריאה הראשונית שלו לא הייתה מתחת לשמיכה לאור פנס.

וכמו הקריאה, כך גם חייו של הארי. הוא פתאום מושלך לאור הזרקורים הציבורי בצורה קיצונית יותר מבעבר, וכנגד רצונו; הוא מנסה להילחם נגד הדמוניזציה שהאפלפאף עושים לו, וכשהוא מוותר, הוא יכול להתרכז בכל הדברים האחרים שהוא צריך לעשות, כמו להישאר בחיים. ובסוף, הוא רואה את וולדמורט חוזר, ויותר מהכל, זה מכתיב את מהלך השנים הבאות בחייו.

ברשימות השונות בפייסבוק, ראיתי אנשים שמשמיצים את הארי פוטר, בתור אחד מהספרים הפופולריים 

ברשימות האלה. קודם כל, סתם בתור אזהרה, התגובה הרשמית שלי:

ועכשיו ברצינות – למה ציפיתם? טווח הגילאים הזה מכתיב את העניין. אפשר להאשים את הארי פוטר בהרבה דברים, אבל לדעתי צריך בעיקר לזקוף לזכותו את החזרה של הפנטזיה לקדמת הבמה הספרותית. דברים כמו משחקי תפקידים וספרים של טולקין קיבלו יותר תשומת לב (לטוב ולרע, אבל זה נושא למאמר נפרד), וכמה מהמסרים והמוטיבים המרכזיים בהארי פוטר, כמו החשיבות שבאחדות אל מול הרוע והעובדה שידידות אמיתית זה ערך שלא יסולא בפז, קיבלו את התהודה המגיעה להם.

בשבילי, לעומת זאת, הספרים היוו סימן דרך עמוק יותר.

זהו סיפור ההתבגרות של הארי. הספר הרביעי מלא במיסוד תכונות האופי שאיתם גדל, הארת הקשרים הבינאישיים שלו עד אז, ושרטוט עתידו. הוא נתקל בקשיים ומהמורות, והדרך שבה הוא מתמודד איתם היא הדרך שבה הוא מתמודד עם בעיות דומות, גדולות וקטנות יותר, בעתיד.

בתוך כל האסקפיזם והפנטזיה, הארי פוטר וגביע האש הוא עוגן של נורמליות. הוא מתרחש בלונדון של שנות ה90, ובתוך התחרויות והקסמים, הארי עובר תהליך התבגרות כמו כל ילד אחר. הייחוד של התהליך שלו, היא מה שהופכת את הספר הזה לטוב ומציבה אותו ברשימה שלי.

(וחוץ מזה, אדוארד קאלן מת בסוף. מה לא לאהוב בספר?)

The Hobbit, or: There and Back Again / J.R.R. Tolkien

הרומן שלי עם טולקין התנהל, איך שנקרא, in fits and starts. התחלתי לקרוא את ההוביט ואז הפסקתי; התחלתי לראות את הסרט השני, והפסקתי כי גולום הפחיד אותי. הוא אותחל מחדש בכיתה ט', כשרציתי לראות את הסרטים, אבל הכרחתי את עצמי לקרוא את הספרים לפני.

אלמנט הכפיה נגמר אחרי כמה עמודים, וטסתי עם הספרים האלה. קראתי אותם שוב ושוב, וזה אכן היה הקיץ הקסום בחיי, אבל הרגשתי כאילו משהו חסר. בסוכות, קראתי שוב את ההוביט, והבנתי בדיוק מה היה חסר – ההתחלה. הרי לכל סיפור אפי יש התחלה, לא?

אלפי מילים נכתבו על המוטיבים והתימות בספרים של טולקין. במקום לתור אחרי דרך טובה לבטא את למה אני אוהבת כל כך את האיש הזה, אצטט איש אדיר אחר, ניל גיימן:

“Tolkien’s words and sentences seemed like natural things, like rock formations or waterfalls, and wanting to write like Tolkien would have been, for me, like wanting to blossom like a cherry tree or climb a tree like a squirrel or rain like a thunderstorm.”

בשבילי, לקרוא אותו זה לראות את מה שהוא ראה. וזה לא כמו הארי פוטר, שאני מרימה את הראש, רואה שחשוך בחוץ, ונתקפת דאגה: "מה קרה שהזמן טס כ"כ מהר?" עם טולקין, אם הזמן לא טס, הבעיה נחה אצלי, ולא בטקסטים המדהימים שלו.

זהו ספר ילדים. מי שיקרא אותו, ואז ישמע שזה ספר ילדים, לא יאמין למשמע אוזניו. ולכן אני אוהבת את הספר הזה – הוא לא מזלזל באינטיליגנציה ילדותית. הוא מכבד את הקורא – ולא רק אם הוא ילד קטן.

The Silmarillion / J.R.R. Tolkien

הסילמריליון לטולקינאים הוא כמו התנ"ך לדתות המונוטאיסטיות. הוא מורכב מחלקים, סיפורים של קבוצות שונות, על פני אלפי שנים; הוא מספר על יצירת העולם; ותכולתה נקבעה ע"י ישות שלא הגתה אותה מלכתחילה, ועל כך, יש עדיין מחלוקות על מידת אמינותה ביחס לרצונו האמיתי של ההוגה.

אני חושבת שיותר מהכל, הקריאה הראשונית – והקריאות שלאחר מכן – בספר המדהים הזה הראו לי מהו כוחו של הדמיון, וכמה שזה דבר אוניברסלי. טולקין היה פרופסור לבלשנות מאוקספורד. הוא יצר שפות (עד למערכת כתיב, אוצר מילים וחוקי דקדוק!), וכתב להן היסטוריה. הוא לא היה סופר במקצועו – אבל אין כזה מקצוע, סופר. 

מי עובר הכשרה להיות סופר ואז באמת נהיה כזה? רוב הטובים ביותר מגיעים מרקע שלא מקושר ישירות לכתיבה, והם כמה מהטובים ביותר.

דמיון זה דבר אוניברסלי, וכתיבה גם כן. ואין גבולות, פשוט אין דבר שעוצר את הדמיון, חוץ מאתה עצמך. כי אתה מחליט איפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, לאן זה הולך, ומה לעשות עם זה.

רומן רוסי \ מאיר שלו

(מקור: http://hagirsa.com/wp-content/uploads/2011/06/4.jpg)

אחד הפרויקטים שהיה לנו בבית הספר היה "ללכת שבי אחרייך", או: בואו נבחר כמה בנות מתוך האולפנה שירכיבו מערכי הדרכה על איזור מסוים בארץ, ידריכו את הכיתות השונות, וככה לא נצטרך להביא מדריכים! אה, והן גם ילמדו מזה.

אז בכיתה י', התנדבתי לזה, והאיזור היה עמק יזרעאל. מתוך ארבעת האתרים שהיינו צריכות לבחור, אני הוצבתי בבית הקברות של נהלל ותל שימרון, ולאחר מכן במוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת. כמשימה, המורה שלנו לשל"ח אמר לי לקרוא את רומן רוסי.

חששתי. לא קראתי ספרות ישראלית בתקופה ההיא, ולא חשבתי שאספיק, אבל אמרתי שאנסה. השגתי עותק בחמישי בערב, ועד מוצ"ש, סיימתי אותו בפעם הראשונה וכבר הייתי באמצע הקריאה השניה שלי. אני לא נוהגת לקרוא ספר שוב ברצף ככה, אבל הספר הזה פשוט תפס אותי.

נכון אומרים שבקיבוצים, כולם יודעים הכל על כולם, אבל מחוץ לקיבוץ לא אמורים לדעת את השערוריות? אז הספר הזה חושף טפח מהווי שכזה, אבל הוא... מדהים. אני לא באמת יודעת להסביר מה תפס אותי בו, אבל אני חושבת שהמעבר מכפר של פעם להידרדרות המוסרית והאנושית של הכפר היום, גרם לי להישאב לתוך הטקסט.

יש בו מין קיפול של העבר עם העתיד, ההווה מוחבא איפהשהו שם; האמת והשקר, הפנטזיה והריאליזם, שזורים בין לבין, מחברים את שלבי ההיסטוריה של "הכפר" (יעני נהלל, למרות שזה לא מצוין מפורשות) לרקמה שאין לי מושג איך ולמה, אבל היא מהממת.

הספר הזה שכנע אותי שיש דבר כזה "ספרות ישראלית יפה". עד היום, מאיר שלו הוא היחיד שמצליח לאשרר את הטענה הזאת, יחד עם הבלחות של דויד גרוסמן ושות', אבל זאת דעתי.

A Midsummer Night’s Dream / William Shakespeare

זה קצת לרמות, אבל הסיבה שאני אוהבת את המחזה הזה הוא נאום הסיום שלו, שאני יודעת בעל פה. אני אצטט אותו פה, ואז אסביר למה.

If we shadows have offended,

Think but this, and all is mended:

That we have but slumb’red here

While these visions did appear

And this weak and idle theme

No more yielding than a dream.

Gentles, do not reprehend:

If you pardon, we will mend.

And, as I am an honest Puck,

If we have unearned luck

Now to scape the serpent’s tongue,

We will make amends ere long;

Else the Puck a liar call.

So, good night unto you all.

Give me your hands, if we be friends,

And Robin shall restore amends.”

גם המחזה הזה הולך על הקו הדק שבין מציאות לדמיון, ובסופות רובין גודפלו נושא נאום שהוא גם בקשת סליחה, וגם הצהרת כוונות. "איני רוצה לפגוע בכם", אני מדמיינת אותו אומר, "אבל איני מתכוון לחיות את חיי על פי מה שאתם חושבים שהוא נכון". משורה לשורה, הוא קופץ מהמציאות של הצופים למציאות שלו; במקום כלשהו, הוא רוצה-לא רוצה לחלוק את המציאות שלו עם הצופים. יושב על הגדר, רגל פה רגל שם.

את המחזה הזה פגשתי בסופו של אחד מהסרטים ברשימת חמשת הגדולים שלו, Dead Poets Society. ומאז, הוא מסמן בשבילי את המאבק בנורמה החברתית. לא סוג המאבק שמפוצץ גשרים ויוצר קהילות חדשות, אלא כזה שמבקש כבוד הדדי וקבלה לתוך הקהילה הקיימת. אני חושבת שזה משהו שמנחה אותי בכל צעד ושעל בחיי – או שאני משתדלת שזה ינחה.

Little House on the Prairie / Laura Ingalls Wilder

כל הסדרה, בעצם. יש פרקים שלמים על איך אבא של לורה בנה את הדלת שלהם. ולמה זה נגע בי? כי קראתי אותם פעם אחרי פעם אחרי פעם, ורק בדיעבד הבנתי שהסיבה שנמשכתי אחריהם כ"כ זה בגלל הפירוט יתר.

אני חייבת לדעת, להבין, לראות איך משהו קורה, למה, ממה הוא בנוי. אם אני רוצה לדעת, אני לא אשתחרר מזה עד שאדע. והחיפוש הזה אחרי הפרטים, סופק באופן מתאים ביותר בספרים האלה.

וגם – למרות שלא רציתי להשחיל פוליטיקה – הספר הזה, עבורי, הוא הסיבה שאני עושה רומנטיזציה של ליברטריאניות. משפחת אינגל פשוט הולכת ומתיישבת על פיסת אדמה, והם לא תלויים באף אחד חוץ מעצמם. והחיים שלהם קסומים – פחות או יותר. כמובן שיש בעיות, אבל מי מסתכל עליהם? כמובן שהמציאות המודרנית היא אחרת וסבוכה יותר, אבל הזמנים ההם לא פחות יפים בגלל המציאות.

 The Chosen / Chaim Potok

  

קראתי את הספר הזה, שוב, בגלל מגמת תקשורת וההתעקשות שלי לקרוא את הספר לפני שאני רואה את הסרט. והו, זה השתלם בגדול.

הספר מדבר על מפגש בין ראובן, בן לחוקר תלמוד ציוני שכותב מאמרי ביקורת המקרא, ודניאל, בנו של אדמו"ר חסידי, בברוקלין של שנות ה-40. מערכת היחסים ביניהם יודעת מהמורות, שתיקות, קשיים, אבל הרבה מאוד פריון אינטלקטואלי וחיבור רגשי. השתיקה הוא מוטיב חוזר וכואב בספר שעוטף בתוכו את אחד מהמפגשים הסבוכים בעולם היהודי.

זכור לי שאחרי שסיימתי את הקריאה הראשונה, חיבקתי את הספר אליי לכמה דקות ארוכות, ופשוט חשבתי. כמה שהמציאות דומה ושונה היום; כמה אנחנו לא מכירים אחד את השני; וכמה שהקשרים יכולים להיות קרובים-רחוקים, חיים-מתים, אבל אסור בתכלית האיסור שיהיה נתק.

אלי ויזל אמר שההיפך מאהבה היא לא שנאה, אלא אדישות. אסור לנו להיות אדישים אחד אל השני, והדרך למנוע את האדישות היא למגר את השתיקה. צריך להתחיל מלדבר, מלשוחח, מלהבין אחד את השני, ומשם, כבר נראה איך להתקדם.

מסעותיי עם פנקס \ נחום ברנע

יכול מאוד להיות שיש לי יותר מדי כבוד למקצוע העיתונאות. עכשיו שאני מכירה כמה מהעוסקים במלאכה, הסגידה ירדה לרמה של כבוד. ברשימות של הרבה מהחברים שלי, ראיתי את "פה ושם בארץ ישראל", של עמוס עוז. "מסעותיי עם פנקס" הוא ה"פה ושם" שלי.

נחום ברנע הוא איש שמאל, אבל לא ידעתי את זה עד שהתחלתי לקרוא יותר בתשומת לב את הטורים שלו במוסף לשבת. ומה אכפת לי? הוא מצליח להביא תמונה כה בהירה של המציאות הפוליטית-חברתית בישראל, גם בטורים שלו, והספר שלו שוטח בפני הקורא את המציאות הפוליטית בארץ, משנות ה70 ואילך.

קניתי אותו בנתב"ג, לפני שעליתי על הטיסה לפולין. הקריאה שלו במטוס הייתה כמו לעבור שלב הלאה בהיכרות שלי עם המדינה שלי; מארץ ישראל השלמה והיפה, היא הפכה למדינת ישראל הסבוכה, עם עושר אנושי בלתי נדלה וססגוניות שנוטה לירות לעצמה ברגל לפעמים. התאהבתי במדינה שלי עוד יותר, על כל תחלואיה ואנשיה, ואני אמשיך לאהוב אותה בכל מצב – שמתשנה באופן תדיר יותר ממה שנדמה.

Walden / Henry David Thoreau

כמו שציינתי כבר, אני קרובה יותר לליברטריאניזם ממה שנדמה לרובכם. לא סיימתי את הספר הזה, אבל הצורה החדה שבה ת'ורו מתאר את בניית הבית שלו נגעה בשני יצרים שיש לי: זה שמתאווה לפרטים, וזה שאוהב להיות בלתי-תלוי.

עצמאות, עצמאות שנכנסת לגוף ושוכנת שם והופכת אותך למעבר למה שאדם מסוגל אליו. עצמאות לא חייבת להיות בדידות. עצמאות יכולה גם להיות נסיון לבחון את גבול היכולות שלך. וזה מה שת'ורו עשה, והוא כתב על זה ספר מדהים. לומר שיש לספר הזה עומק זה לומר שיש מקום שבו הספר הזה עוצר, וזאת טעות תהומית.

הוא נכון, והוא חזק, והוא מאמין. ת'ורו עושה את מה שהרבה מאוד אנשים אחרים לא עושים, או מסוגלים לעשות – הוא מאמין ביכולות האנושיות, ובוחן את שלו-עצמו. וזה גם משהו שאני מנסה לעשות בעצמי, מנסה לממש.

Night / Elie Wiesel

האיש והאגדה. הספר הכי קטן, והכי חזק. ומה שתפס אותי ונגע בי, זה שאלי ויזל פותח את הסיפור שלו עם טירוף, שבהמשך מרגיש כמו הדבר הכי שפוי בספר.

זה לילה אחד ארוך, וזה סיוט ארוך יותר; מהמשוגע, לרכבת, למריבה עם הקב"ה בראש השנה, הוא לא מוותר. למדתי מהספר הזה את הדבר האולי הכי חשוב שלמדתי בחיי – לעולם לא להפסיק לשאול. לשאול, לתחקר, זה מה שנותן לי את הרצון להמשיך, בכל תחום. אין דבר כזה להגיע לתשובה אחת מוחלטת, אבל יש דבר זה להמשיך לשאול, ולהמשיך לחפש את התשובה.

בונוס: ניל גיימן

בכללי, הבנאדם הזה הוא בונוס לאנושות. הספרים שלו נכנסים לרשימות הספרים הטובים ביותר, אבל הם לא באמת נגעו בי. אולי זה בגלל שקראתי אותם באיחור, אולי זה בגלל שהם קצת מנותקים, אבל הסופר הזה, האדם המדהים הזה, מהווה השראה עבורי.

לסיום הפוסט הזה, אביא ציטוט שלו, שבמיוחד היום אני מזדהה איתו:

Have you ever been in love? Horrible, isn't it? It makes you so vulnerable. It opens your chest and it opens up your heart and it means someone can get inside you and mess you up. You build up all these defenses. You build up a whole armor, for years, so nothing can hurt you, then one stupid person, no different from any other stupid person, wanders into your stupid life... You give them a piece of you. They didn't ask for it. They did something dumb one day, like kiss you or smile at you, and then your life isn't your own anymore. Love takes hostages. It gets inside you. It eats you out and leaves you crying in the darkness, so simple a phrase like 'maybe we should be just friends' or 'how very perceptive' turns into a glass splinter working its way into your heart. It hurts. Not just in the imagination. Not just in the mind. It's a soul-hurt, a body-hurt, a real gets-inside-you-and-rips-you-apart pain. Nothing should be able to do that. Especially not love. I hate love.

(אל דאגה. עד מוצ"ש זה יעבור. אני מקווה.)

שבת שלום,

-גבריאלה.

"The teacher who is indeed wise does not bid you to enter the temple of his wisdom, but rather leads you to the threshold of your mind." -Khalil Gibran

מעשה בשלושה מורים, או: מה למדתי בקיץ הזה

ביום ראשון הבעל"ט, השנה השלישית של לימודיי לתואר הראשון יחלו. אמנם אני לא מתחילה ללמוד באמת עד יום שני, אבל זאת פתיחת השנה האקדמית, עם כל החנופות בעיתונים וברדיו. הקמפוס שלי יתמלא בסטודנטים עם עיניים מנצנצות - נצנוץ שעד מהרה יתחלף בעצבנות על זה שהם לא מצליחים לנווט במבוך הזה.

לכבוד השנה האקדמית החדשה, אני מביאה פה את סיפורם של שלושה מורים שהיו לי, שמהם למדתי דברים חשובים. המעניין הוא, שמכל אחד למדתי משהו שלא קשור ולו במעט למה שהוא או היא לימדו.

*

הוא היה גבר ממוצע, עם שיער שחור ועיניים חמות. בכיתה ד', הוא יזם והקים פינת חי בבית ספר שלנו, עם ארנבים ותוכים. בשביל בית ספר ממ"ד בקצה של שכונה חדשה בשפלה, זה היה די מהפכני.

הוא סיפר לנו פעם, בחיוך, שעצרו אותו בתחנה המרכזית בספירת העומר, כי חשבו שהוא מחבל. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו מקרוב עם סוגיית השסע העדתי\הבקע היהודי-ערבי; עד אז, שמענו עליה רק מהטלויזיה וההורים המודאגים. אבל פתאום המורה שלנו לטבע+ מקבל תווית של ערבי - איך הם לא מזהים שהוא, נו, משלנו?

הוא היה לוקח אותנו לגבעות המוריקות מאחורי הבית ספר, מכין לנו תה בפינג'אן, ומלמד אותנו את שמות הצמחים בדרך. פעם אחת, התעופף לנו לתוך הפינג'אן זבוב; בין קריאות הגועל של ילדות קטנות, הוא הוציא בשלווה את הזבוב חסר המזל וסיפר לנו על "בטל בשישים". שנים לאחר מכן, כשקראתי לראשונה את "רומן רוסי" של מאיר שלו, לא הבנתי למה אני אוהבת כל-כך את דמותו של יעקב פינס; היום, אני יכולה לומר שהמורה הזה היווה מעין יעקב פינס בשבילי. האיש שלקח אותנו אל מחוץ לכתלי בית הספר והראה לנו את הטבע, את התרבות, את הדברים שלא נכנסו אז לספרי הלימוד.

אבל כמו שגעונו של יעקב פינס, ששמע קריאות בלילה שאף אחד אחר לא שמע, גם המורה הזה הגיע למקום של טירוף מסוים.

מערכת הבחירות הנוכחית בבית שמש היא יצרית מאי פעם, אבל טבולה במקצועיות ושנינות שלא נראו במחוזותינו. המודעות מעוצבות היטב (חוץ מעלון אחד שהשתמשו בו בcomic sans ואותו מטה שמע ממני כבר את דעתי) הקרב הראשי הוא בין משה אבוטבול, ראש העיר המסואב שהיווה בובה של ש"ס בעיר במשך 5 השנים האחרונות, לבין אלי כהן, פוליטיקאי מעט חלקלק אבל מקצועי יותר מאבוטבול. רבים שרואים בבית שמש את ביתם, רואים באלי כהן את התקווה האחרונה של הציבור הלא-חרדי בבית שמש. "אם אבוטבול מנצח", הם אומרים, "אין טעם לנסות שוב, העיר תהיה כולה חרדית בעוד 5 שנים".

המורה שלי נקלע למקום הזה, של הפחד התהומי מאבוטבול. הוא משוטט ברחבי הפייסבוק ותומך בנלהבות באלי כהן, עם גרפיקה לא משהו ועקשנות גדולה. אני מבינה את המקום ממנו הוא מגיע, אבל מדובר באיש שראיתי כאדם שונה לחלוטין. פעיל סביבתי, מורה, פתאום איבד את הצפון וננעל על מטרה, תוך התעלמות מהסביבה (וגם קצת מהשפיות).

השיעור שלמדתי ממנו הוא פשוט: גם הגיבורים הכי גדולים שלך הם בני אדם. אף אחד לא מושלם, ואסור להעמיד מישהו על מעמד גבוה - גם בגלל מה שזה עלול לעשות לו, וגם כי אתה תתאכזב מכל דבר שיעשה.

**

כשאני חושבת על אנשים גדולים מהחיים, אני בראש ובראשונה חושבת עליה.

היא הייתה, ועודנה, מהווה מודל לחיקוי עבורי. אני חוששת שאפילו בחרתי את החוג השני שלי באוניברסיטה בגלל שהיא לימדה אותו בתיכון כמו ששפים מרכיבים תפריט טעימות - בדרך מעולה, שבגלל גודל המנות השאיר טעם של עוד.

כיסוי ראש, תלתלים מבצבצות ממנו, קול צרוד תמידית - אלה היו סימני ההיכר שלה באולפנה. כמו עוד כמה מהמורות, היא הייתה חברה בשושלת מלוכה דתית-לאומית, והפעם מצד בעלה (שעוד המשיך ועלה ועכשיו מעצב את עתידה של מדינת ישראל, רק בגדול יותר), אבל לא ראו את זה עליה, ובקושי שמעו.

כל אחת שדיברה איתה - על הכל, מהעבודת שורשים שהיא צריכה להגיש ועד התלבטויות לגבי שירות לאומי או צבא - היא לקחה ברצינות. היא מעולם לא צחקה על תלמידותיה או ירדה עליהן, ותמיד עמדה לצידנו.

היא סירבה לתת לנו לקרוא לה 'המורה'. תמיד רק בשמה הפרטי. היא לא רצתה שנרגיש שהיא מעלינו, ולכן אנחנו חייבות לציית; במקום, היא בנתה אצלינו אמון שכזה, שלמדנו ממנה, גם כשהיא לא הפעילה עלינו פד ואיומים. אני מעולם לא הצלחתי לקרוא לה בשמה הפרטי (עד היום, אגב), ואחרי פעם-פעמיים שהעירה לי בחיוך, הניחה לי. כנראה שהיא הבינה שאצלי, הכבוד למורים הושרש כה עמוק, שאני לא מסוגלת להוריד ממנה את תואר הכבוד של 'מורה'.

היא טסה איתנו לפולין, והתפרקה איתנו. בכינו כשהיא סיפרה לנו, בדמעות, על המסע הקודם שלה לפולין עם הבנות שלה (לא התלמידות, תמיד 'הבנות שלי'). לא היה שם דיסטנס, הייתה רק קרבה.

מתוך הדברים הרבים והטובים שלמדתי ממנה, אחד הבולטים מובא במילותיו של הדוקטור מסדרת הטלויזיה המופתית Doctor Who:

אין דבר כזה "לא חשוב", יש דבר כזה "לא לגיטימי". וכבר בכיתה יא', המורה הזאת ציפתה מאיתנו להתנהג כמו גדולות - ועשינו את זה (או ניסינו); התבגרנו מהר מדי באותה שנה גורלית, ונאחזנו בשפיות, ועשינו הכל כדי לצאת בסדר. אני חושבת שהצלחנו, וחלק גדול מזה ניתן לזקוף לזכותה של האישה שמעולם, מעולם לא המעיטה בערכו של אף אחד.

***

נרשמתי לקורס בחשש מסוים. עם כותרת כמו "דת ומדינה", באוניברסיטה העברית, אפשר לצפות לחיכוכים. לא הכרתי את המרצים, אבל בתחילת שנה ב', עוד חשבתי שכל המרצים במחקלה הם גאונים.

היא גם מתולתלת, אבל ללא כיסוי ראש, ולוותה באיש גבוה, ממושקף, וחובש כיפה. השיעור הראשון נפתח בהיכרות קצרה עם מערך השיעורים, ואז הייתה קפיצה לתוך החומר.

איני זוכרת באיזה הקשר הדבר קרה, אבל הדיון נסוב למפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ובין השאר, היא אמרה משהו ברוח "זאת מפלגה נוצרית, שמתנגדת להפלות ומקדמת את המדיניות הזאת בקונגרס במגוון תחומים".

עכשיו, אני רפובליקנית, בעיקר בתחום הפיסקאלי, אבל יש לי הרבה מאוד קרובי משפחה וחברים אמריקאים שהם רפובליקנים, והפלא ופלא, הם לא נוצרים. חלקם גם לא נגד הפלות, ויש כאלה (אבל מעט) שמדי פעם יודו בזה שיש דברים שאובמה עושה דווקא בסדר. הרמתי את ידי, היא נתנה לי את רשות הדיבור, והערתי לה על ההצהרה הגורפת והמוטעית שלה.

שקט מסוים השתרר בכיתה - בכל זאת, שיעור ראשון - בציפיה לתגובתה של המרצה. היא הסתכלה עליי לרגע, קיבלה באלגנטיות את הטענות שלי, והמשיכה בשיעור. אנחת הרווחה שלי השתובבה לה עם ניצחון קטן.

אבל מאז, בשיעורים, היססתי לדבר. חשתי עוינות מסוימת מצד המורים בקדמת הכיתה, והרמות היד שלי נהיו פחות ופחות תכופות, עד שהפסקתי לבוא לשיעורים מתוך מחאה.

בשיעור האחרון החלטתי לבוא בכ"ז. כשנכנסתי לכיתה, המורה ההיא הייתה בדיוק מאחוריי; מכיוון שישבתי בשורה הראשונה בכל שיעור וידעתי שהיא מזהה אותי, קצת חששתי מהתגובה שלה. אבל היא, במקום לנזוף, שאלה בנעימות, "איפה היית? היית חסרה לנו בשיעורים". לפני שהספקתי לגבש תשובה שנונה מרוב ההפתעה, היא נכנסה לכיתה.

לימים הבנתי שדעותינו חלוקות על יותר נושאים מהגדרות הבסיס של המפלגה הרפובליקנית; היא מחזיקה במעמד בכיר מטעם מפלגה שמנוגדת לדעותיי ולפעילותי הפוליטיות, ואני רואה לא מעט דברים שבהם היא מעורבת, ושאיתם אני לא מסכימה. אבל בעזרת הקורס הזה, והיחס ממנה, למדתי דבר חשוב: גם אם הם בצד השני, זה לא אומר שהם השטן. אנחנו לא צריכים להיות מאותו מגדר, אותה דת, אותו רקע אתני, אותם דעות פוליטיות, אותם גילאים או אפילו אותם חוגים כדי להסתדר, או להכיר בערך של השני.

---

בקיץ הזה, למדתי מה ההבדל בין הדחקה לסבלנות. הדחקה זה להתעלם מהעובדה שכל החברים שלך עוזבים וטסים וממשיכים בחייהם, וסבלנות זה לא להישבר מזה, אלא לחכות בסבלנות (בערך) עד שתוכלי להיפגש איתם שוב.

בקיץ הזה, למדתי להעריך מחדש את המדינה שלי. כשמסתובבים 5 ימים עם אמריקאים שמתפעלים מהכל בארץ, אתה יוצא עם תחושת ציונות א-לה יום העצמאות. בערב הראשון, מצאתי את עצמי מספרת לשניים מהקבוצה על הפיגוע שבו נרצח אחיה של אחת מבנות כיתתי; ביום אח"כ, התפרקתי בהר הרצל, יחד עם קבוצת האמריקאים. זאת נקודת מבט שונה, אבל טובה.

בקיץ הזה, למדתי לא להתאבד על אהבה לעיר. חזרתי לגור עם ההורים לפני שבוע. לא אשקר - זה לא קל, במיוחד המרחק - אבל אני עושה את זה מתוך מודעות שההתנהלות שלי בירושלים הייתה בלתי-אחראית. אני מתכננת לחזור לירושלים, כשאוכל, והעיר הזאת תמיד תהיה חלק ממני, אבל אני לא אתן אותה לבלוע אותי - אני אחזור אליה כמו שצריך, בלי טיפת חרטה או טינה.

ובקיץ הזה, למדתי להתענג על השמחות הקטנות בחיים.

שבוע ראשון מעולה בלימודים, חבר'ה.

-גבריאלה

Follow my blog with Bloglovin

"Any fool can make a rule, and any fool will mind it." -Henry David Thoreau

אז אתמול, ביום חמישי ה-1 לאוגוסט, היה לי יום די עמוס. בנוסף לכך ששכחתי לציין שנה למעבר שלי לירושלים (אולי בגלל שאני חוזרת לגור עם ההורים עוד מעט), הייתי בחתונה של בת-דודה שלי, שגרמה לכך שפספסתי את מצעד הגאווה. החתונה הייתה מדהימה ומרגשת, אבל בכל-זאת, הרגשתי פספוס.

 את הדעות שלי לגבי מצעד הגאווה כבר פרשתי פה בפניכם בפוסט מוקדם יותר, אבל לא בזה רציתי לעסוק. בעצם, מה שרציתי להעלות פה על הכתב זה את הצד הפחות קל של הנושא.

הרי כבר סיפרתי לכם איך אני תופסת את מצעד הגאווה, ואיך אני תופסת את המאבק לשוויון. אבל לא נגעתי באיך שהחברה שבה אני חיה - החברה הדתית - תופסת אותי. כי בתוך עולמי הפוליטי, הדתי, האמוני, יש כמה רבדים לא פופולריים בעיני החברה שבה גדלתי, והעמדה שלי לגבי זכויות הקהילה הגאה היא אחת מהם.

הגישה שלי התפתחה יחסית מאוחר, בשנה-שנתיים האחרונות, תקופה שבה הייתי בחברה חדשה, מקבלת ומכילה יותר. אבל בתוך עמי אני יושבת, ובבית הוריי אני גרה. בפעמים המעטות שבהם הנושא עלה כשהייתי עם חברות דתיות, לא תמיד התעמקנו בו. ותמיד אחרי הדיונים-לייט האלה, יצאתי בתחושה מפוספסת - שהנה, הייתי יכולה להסביר את ההשקפה שלי ואולי, אולי מישהי הייתה מסכימה איתי.

אבל לא מעטות הפעמים שבהם, יחד עם הפספוס, יצאתי עם תחושה של הקלה, על כך שלא הייתי צריכה להסביר לסובבים אותי למה אני תומכת במשהו שהולך כנגד דאורייתא. כי בסוף כל שיחה כזאת, אני יכולה כבר לראות את המבטים התמהים, המזלזלים אפילו, של חברותיי, שלא מוכנות לקבל את זה, או אותי, בתמיכתי.

עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני בד"כ לא באמת לוקחת בחשבון את מה שאחרים חושבים עליי. בנושא הזה, אני כן חוששת. וקשה לי עם זה שאני חוששת. אני אוהבת ומעריכה את המשפחה והחברות שלי, אבל אני לא רוצה להרגיש באי-נוחות לידם; אני לא רוצה להרגיש כאילו אני צריכה למסך את הדעות האמיתיות שלי.

בשנה האחרונה, היה לי הרבה יותר חופש תנועה, בגלל שעברתי לגור בירושלים. הרגשתי כאילו באמת התחלתי לנוע במרחב באופן עצמאי - המרחב הפיזי, וגם האינטלקטואלי. אז פיתחתי את דעותיי ומיצבתי אותם, אבל במקום כלשהו, עדיין חששתי ממה שהמשפחה תחשוב.

ועד היום, אני נמצאת במקום הזה. אני מתפללת ליום שבו לא אחשוש כ"כ להביע את דעתי, אבל אני לא חושבת שזה יגיע כ"כ מהר. ולא בגלל שהמשפחה שלי לא מסוגלת להכיל את זה, ולא בגלל שחברות שלי ינתקו איתי קשר, אלא בגלל שלי קשה לקבל קוגניטיבית את העובדה שאני כבר לא מנהלת את חיי לפי הגדרות ומשבצות מקובלות.

בספר "סבא שלי היה רב" (מומלץ ביותר בלי קשר, הוא מצחיק נורא), אורי אורבך מביא הסברים לכמה מונחים והגדרות מתוך העולם הדתי-לאומי. באות ד', ניתן למצוא את ההגדרה ל'דוס מחמד' - אותו חבר דתי שהרבה חילונים מתפארים בכך שיש להם אותו, כדי שהם ייראו יותר נאורים. (זה מצחיק, בהתחשב בזה שבמשך שנים, הוא היה דוס המחמד של 'המילה האחרונה', תכנית הרדיו הכמעט-יומית של גל"צ... אבל זאת לא הנקודה.)

במשך תקופה ארוכה באוניברסיטה, הרגשתי כאילו אני משמשת דוס-מחמד בכמה וכמה מסגרות - חברתיות, אקדמיות, פוליטיות. אבל אתמול, הבנתי שזה הרבה יותר מורכב מזה, וכמה שאני מחבבת את הספר הזה של אורי אורבך, ההגדרה הזאת, כמו רבות אחרות, כבר לא נוגעת לי.

דיברתי עם ידיד שלי בפייסבוק על מצעד הגאווה. הייתי במצב רוח קצת ירוד, אחרי שירד האדרנלין של החתונה, וסיפרתי לו שאני קצת מבואסת שפספסתי את המצעד. והוא כתב לי בתגובה שחסרתי לו וסיפר לי כמה מחוויותיו. (מדובר, אגב, באדם חד ומלומד, שמכיר את הכתובים יותר לעומק ממני; הוא לא מסוג האנשים שרואה בדתיים קוריוז, ולכן אין דבר כזה אצלו חברים שהם דתיים מחמד.)

וזה כאב לי קצת יותר ממה שחשבתי שיכאב. כי הבנתי שלא חסרתי לו כי אני הידידה-דתייה-מחמד שעצם צעידתה במצעד הוא קוריוז, אלא בגלל שהוא מכיר אותי ויודע שמעבר לאמונה שלי, ובגללה, אני תומכת בזכויות הקהילה הגאה. וכשמתברר לך שחברים שלך לא מציבים לך את אותם חוקים נוקשים כמו שאתה מציב לעצמך, ולא מתעקשים להגדיר אותך כמו שאתה עושה לעצמך, יש צורך בחשבון נפש.

כתיבת הפוסט הזה - הפוסט האולי הכי אישי שכתבתי בבלוג הזה - הוא סוג של קבלה של אותה עובדה, שאני לא יכולה להמשיך לדחוס את עצמי להגדרות ומשבצות אם אני רוצה לחיות חיים שמחים יותר. אבל זה רק צעד אחד בכיוון הנכון, ואני מקווה בשבילי שאוכל לקחת את הצעדים הבאים.

ולסיום, שיר, של Macklemore & Ryan Lewis. מדובר בצמד של ראפר ומפיק, שלא הייתם מצפים שהם יכתבו שיר כזה, או יפיקו אותו, אבל זה שיר מקסים ופתוח, שמצמרר במקום כלשהו. מאקלמור מוכר בתור אחד מהראפרים היחידים שתומך בזכויות הקהילה הגאה.

יש כמה משפטים מתוך השיר שאני מתחברת אליהם במיוחד:

When everyone else is more comfortable remaining voiceless
Rather than fighting for humans that have had their rights stolen
I might not be the same, but that's not important
No freedom till we're equal - damn right I support it

אני סטרייטית, אבל זה לא אומר שאסור לי לתמוך בזכויות הקהילה הגאה. אני מעדיפה להשמיע את קולי ולא לשתוק.

שבת שלום,

-גבריאלה. 

A man who wants to lead the orchestra must turn his back on the crowd. -Max Lucado

לפני כשנה וחצי, התקיימו בחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. לאחר הסיבוב הראשון, וכשהאבק שקע, התגלה שעם ספירת קולות המילואימניקים, שני המועמדים לנציגות החוג ללימודי מזרח אסיה - ש' וא' - קיבלו את אותו מספר קולות. הבחירות החוזרות נקבעו ליום רביעי, שבוע לאחר מכן, ואז נפתחה המערכה. התומכים של שני המועמדים ראו בבחירות החוזרות את הישורת האחרונה והסמלית ביותר; לא בחלו באמצעים, הזעיקו את כל החברים שיכלו לעזור, והתגייסו למאבק.

ובעין הסערה, עמדו ש' וא'; נחושים לנצח, אבל נבוכים מהמעמד ומהסערה שהתחוללה סביבם. 

גילוי נאות - אני בצד של ש', וחברה בתא אליו הוא משתייך. אבל ברטרוספקט, הקרב לא היה שלהם, אלא של התאים הפוליטיים באוניברסיטה אליהם הם השתייכו.

***

אז מה היה לנו?

יותר מדי, ולא מספיק.

יותר מדי פוליטיקה, יותר מדי זריקת רפש, יותר מדי מהכל. בגלל ההכרזות של הבית היהודי, האופי שהתלבש על המערכת הזאת היה פוליטי הרבה יותר ממה שראוי. לא שבחירת הרבנים הראשיים בעבר לא היה פוליטי, אבל בקרבה כזאת למערכת בחירות רווית יצרים והשמצות, למערכה הזאת של הרבנות הראשית התלווה גם נימה אישית.

מה שאני כן יכולה להבטיח לכם זה שאני לא אלאה אותכם ב'מנהיגות רוחנית' ו'מצפן מוסרי של המדינה' ו'מדינה יהודית ו'. אני אגיד לכם ישר - אני לא חושבת שהרבנות הראשית צריכה להיות מוסד ממשלתי. אני גם לא חושבת שהיא צריכה להיות חלק אינטגרלי מהמנגנון הממשלתי. כי ברגע שדת נקשרת לפוליטיקה, כל רובד של הדת שנוגע בפוליטיקה נצבע בצבעים עזים של אינטרסנטיות ושחיתות, גם אם הוא לא כזה.

אני דתיה. אני לא חושבת שמדינת ישראל צריכה לתלות את כל הסיכויים לקיומה בהמשך המימון של מוסד כה מסואב ובעייתי. כמו שצוין רבות בתקשורת השבוע, ה'תבוסה' היא לא של הציונות הדתית, אלא של נפתלי בנט; לכל איש בציונות הדתית יש גם ככה את הרב שלו, וכך גם בציבור החרדי. הרבנות הראשית כיום היא משרד החוץ של הדת; היא הפרצוף של הדת כלפי הציבור החילוני בארץ. לרוב הציבור החילוני אין דמות רוחנית, ובתחנות החשובות בחייהם - לידה, נישואין, גירושין - הם פוגשים את המוסד הזה, ומה שהם רואים לא קוסם להם בכלל.

אנחנו קשורים לרבנות הראשית בחבלי הדת. הם מייצגים אותנו. והם לא עושים לנו שירות טוב בכלל. ועד שהמדינה תעשה צעד דרמטי ומעולה, שעובד יפה מאוד במדינות אחרות בעולם (ארה"ב, בריטניה, קנדה, ועוד הרבה מדינות) ותפריד את הדת מהמדינה תוך כדי שמירה על כבודה של כל אחת ממוסדות אלה, אנחנו צריכים לעבוד עם המערכת שנמצאת בידינו.

דובר פה הרבה בחודשים האחרונים על מי ראוי להיות רב ראשי לישראל. האמת? לדעתי, מי שראוי להיות הרב הראשי לישראל לא יציג מעולם מועמדות. כמו שראיתם בחודש האחרון, אי אפשר להיכנס למירוץ הזה ולא להידבק ברפש. אדם הראוי למקום הזה באמת יחזיק מהמשפט האלמותי של גראוצ'ו מרקס - "איני רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אדם שכמוני לשורותיו". בחירה של רב ראוי היו צריכות להתנהל יותר כמו הבחירות החוזרות ההן - כשבאמצע, עומדים שני מועמדים, נבוכים מעט אך נחושים לבצע את התפקיד נאמנה, אם וכאשר ייבחרו אליו. אבל הפוליטיקה בארץ פרסונלית מדי בכדי לאפשר לאנשים כאלה להיבחר.

אדם שרוצה להוביל את הקבוצה שלו, צריך להתעלם מהציבור הצועק חמס מהחלון. הוא צריך ללכת כנגד הזרם ולעשות את מה שטוב לאנשים שלו. כך גם אנשים בחייהם הפרטיים, צריכים להעז ולצאת מהמשבצת שלהם, התפקיד המגדרי או המגזרי שלהם, גם אם זה ילווה באי-נוחות או בכישלון, כי רק כך הם יידעו למה הם באמת מסוגלים - ויכול מאוד להיות שהם מסוגלים למשהו שהחברה לא רגילה שאישה מסוגלת לו, כמו להיות ראש עיר.

ופה טמונה הבעייתיות ברבנות הראשית. כשאתה מופקד על ההתנהלות הדתית של מדינה שלמה, כל הליכה שלך כנגד הזרם, כל הקפדה על מנהג פרטי, תזיק לקבוצה גדולה ממה שנראה, במיוחד בהתחשב בזה שהציבור שאתה חושב שאתה מנהיג כלל לא מקשיב לך, אלא לרבנים שלו. ולמה יש לנו רבני קהילה? כי דת זה דבר הרבה יותר פרטי ממה שנראה. אם אני רוצה לשאול את הרב שלי שאלה הלכתית על טהרת המשפחה, אני רוצה לשמוע את פסיקתו של אדם שמכיר אותי, את הקהילה בה אני חיה, ואת הנסיבות מסביב למקרה, לא אדם שינחית הלכה מלמעלה בלי להכיר בכלל את הנפשות הפועלות.

מוסד כזה, שבכל מהלך ופעולה שלו יש פוטנציאל כה רב לנזק, לא ראוי להתקיים במסגרת המדינה. הוא יותר מזיק מעושה תועלת.

***

ועכשיו, במרחק של שנה וחצי מהבחירות ההן, אני יכולה לומר בביטחון גמור שאולי אגודת הסטודנטים פספסה נציג מעולה, אבל אנחנו הרווחנו חבר טוב יותר. אמן שזה גם יהיה התהליך שיעבור על הרב דוד סתיו. אסור לשקוע במרה השחורה של ההפסד, זה לא עושה טוב. הוא עושה כבר עכשיו תפקיד חשוב מאין כמוהו, וראוי שימשיך בו.

שבת שלום,

גבריאלה.