מרץ 2008 – ראש חודש אדר ב', התשס"ח.
הייתי בכיתה יא'. בין חזרה אחת לשניה להצגת פורים, יצאנו, כמה בנות
מהשכבה, לירושלים, להשתתף בכנס שביעיסטיות למען יישובי עוטף עזה. מהאולם ברוממה,
צעדנו לכותל, לתפילה המונית של ראש חודש אדר.
הובלתי כמה מחברותיי לשכבה בנבכי גאולה; טענתי שזה קיצור דרך (וב2008,
זה עוד היה קיצור דרך), והן, בנות השומרון ופתח תקווה, האמינו לי.
כשהגענו לסביבות כיכר ספרא, החלטתי שאני נוסעת הביתה, עושה לעצמי סוף
שבוע מוקדם שכזה. אני לא זוכרת כמה זמן אחרי שנכנסתי הביתה שמעתי מאמא שלי, אבל
אני כן זוכרת שישבתי על הרצפה בחדר.
"כל ירושלים חסומה, את יודעת," קולה של אמא שלי ריחף אליי
מלמטה.
"מה קרה, תאונת דרכים?" שאלתי במורד המדרגות.
"לא, היה פיגוע בכניסה לעיר, וחסמו את היציאה."
הרמתי את הראש מהספר; האוטובוס של השכבה שלי היה אמור לצאת בדיוק בשעה
הזאת ולעשות את דרכו בחזרה לאלקנה. הרמתי טלפון לכמה חברות, שהיו באותו זמן באיזור
בנייני האומה. האוטובוס כמובן לא הורשה לצאת עדיין, כמו שאר כלי הרכב.
"כולן בסדר?" שאלתי את אחת מהבנות בדאגה.
"כן, היה משהו במרכז הרב. הורים של מעיין מגיעים לאסוף אותה...
ואת אחיה. הוא לומד בישיבה."
***
לא שירתתי בצה"ל. עשיתי שירות לאומי ודיברתי על אסונות של אנשים
אחרים. ואין ימים כמו היום הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה,
שמזכירים לי את זה בחדות כזו.
השנה, כשחזרתי למחשב מהצפירה, חיכו לי סיפורים בשפע. אח, דוד, סבא,
אחות, שכנה; חברים ליחידה. חברים למאבק. עם תמונה, עם מסר, עם מידע. לפעמים רק
תאריך, לפעמים רק 'יזכור'.
אני רוצה להאמין שהמדיה החברתית מתבגרת יחד איתנו, ושהיא תמשיך להציג
תמונות וסיפורים ולא שערוריות, במיוחד בימים האלה. במקום כלשהו אני יודעת שזה
בעיקר בגלל טיב החומר האנושי ברשימת החברים שלי, אבל היי, בחורה תמיד יכולה לקוות.
אני עומדת אל מול הסיפורים האלה, ומתקפלת אל תוך עצמי. מנסה להבין,
להכיל, לשמוע – אבל כל מה שאני שומעת באוזניים זה בכי, ומרמור של הרבה קולות שקטים
ואבודים. הבכי בא מהעומק, מהסרעפת; מסוג הבכי שמשאיר אותך צרודה אם את בוכה אותו
יותר מכמה דקות רצוף, בכי שעם כל נשימה נשמע כאילו את מנסה לרוקן מתוכך את הכאב
שאת חשה, אבל כל פעם שאת לוקחת נשימה חדשה, את מוצאת שים הכאב עודנו מלא – ואת ממשיכה.
זה בכי שלא היית מסוגלת לעצור, כשהיית קטנה, והיום, כשאת מסוגלת לעצור
אותו, את לא בטוחה שאת רוצה.
בדרך כלל, את המקורות לבכי הזה הכי קשה להסביר.
***
7 במרץ, 2008. 8 בבוקר, שישי, ואני מתבשרת שאחיה של מעיין, רועי אהרון
רוט הי"ד, היה בספריית הישיבה כשאותו מחבל נכנס וריסס את החדר בכדורים. הוא
נהרג, יחד עם עוד 7 תלמידים.
צפינו בשידור החי של ההלוויה. אנשים הציפו את שכונת קרית משה, טיפסו
על גדר הישיבה, התחמקו לגגות – והיה פה משהו משתוקק, רצון לחבוק את המשפחות
השכולות. נדמה היה כאילו החברה כולה רצתה לעטוף את המשפחות במשהו – אהבה, תמיכה,
הזדהות – אבל היא לא ידעה מה הם רצו, אז היא פשוט הציעה להן קרבה. אמא ואבא שתקו,
אחותי הציצה מדי פעם, ואני לא יכלתי לעצור את הדמעות. כשראיתי את המשפחה של רועי,
אותו בכי ביקר אותי. ביקר, ולא עזב.
עד היום, ניחום האבלים היחיד שהייתי בו, היה ניחום האבלים אצל מעיין. הבית
היה מלא; רפרפנו בקלסרים עם גזרי עיתונות, ומסביבנו, רק מרמור של אנשים. אני לא
ידעתי איפה למצוא את עצמי, אז שתקתי. נתתי להוריה של מעיין לדבר, לאנשים, למשניות
ולפרקי התהלים, ולא הפרעתי לזיכרון להיבנות מסביבי. וכך ראוי; הרי עם כל הכאב שלי,
סיפורו של רועי הי"ד היה מנת-חלקם של משפחת רוט, של אוהביו ומכריו.
***
אני לא יודעת לומר מה ספציפית במקרה הזה הוציא ממני את הבכי הראשיתי
הזה, את האבל המוחלט. הקרבה למעיין, העובדה שמדובר היה בערבי-ישראלי נושא תעודת
זהות כחולה, הפתאומיות – הכל התערבב. וגם – העובדה שזה קרה בספריה, מקום שאני רואה
בור את כור מחצבתי ואת מקום המבטחים האוליטימטיבי, הרעיד לי את הבסיס.
ולמה אני חולקת איתכם את הסיפור הזה? הייתי יכולה לכתוב על האסון, על
העוולה, על התמימות של התלמידים, על מעיין הגדולה מהחיים, שסיפרה את סיפור אחיה
ובנתה בית נאמן בישראל; הייתי גם יכולה לשתוק, ולעשות שייר על גבי שייר לפוסטים
יותר טובים מזה.
אבל במקום, בחרתי ללכת על הקו הדק-עד-לא-קיים, בין הכאב שלי והכאב
לא-שלי, על אותו אדם.
בדרך כלל, בשלב הזה בפוסטים בבלוג, אני מתחילה להסביר דברים, ולתרץ,
ולפעמים אני אף מצליחה להשחיל איזו אמרה אוטופית, ואז אני מעלה את הפוסט ומרגישה
שעשיתי את שלי לבלוגוספירה. אבל היום, ובמקרה הזה, אני רוצה להציע משהו אחר.
רועי, שגב, יונתן, יונדב, נריה, יוחאי, דורון, ואברהם, לא ציפו לקטל
הנוראי הזה. חיילים שנכנסים לשדה קרב, לעומת זאת, חוששים שלא יחזרו. את היום הזה,
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אני מציעה להקדיש לשקט. הרי אם
ננסה להשחיל את המסרים של כל קבוצה – נרצחי הפיגועים, הנופלים בשדות הקרב, הלומי
הקרב, השבויים והנעדרים, משפחות השכול – נאבד את עצמנו, ואת המטרה המקורית של היום
הזה.
אני מציעה שנשתוק. נספר את סיפור חייהם; נשמע על האנשים שהם היו; נדבר
בכאב על הדרך בה המוות לקח אותם מאיתנו; ונשתוק. ניתן לכאב הזה, לאבל המוחלט, לדבר
בעד עצמו. נשמור על יום אחד, יום אחד אפור וכואב, כדי להתאבל על מי שהלך. את
המסקנות אפשר להסיק מחר.
