"My happiness grows in direct proportion to my acceptance, and in inverse proportion to my expectations." -Michael J. Fox

כשהייתי קטנה, הייתי מקליטה שירים מהרדיו על גבי קסטות. יש שירים שאני זוכרת אותם ע״פ המלל של השדרן לפני או אחרי השיר, או ע״פ השיר שהיה לפניו או אחריו, בקסטה. יש לי כמה מהקסטות האלה בבית, קבורות בארכיון האישי שלי; יום אחד, בעוד עשרות שנים, יש מצב שהצאצאים שלי לא יבינו למה יש לי שני שליש מהמצעד הבינלאומי השנתי של גלגלצ שנת 2003 על קסטה. האמת? גם אני לא מבינה, אבל זה נוסטלגיה.

בהתאמה, כמובן, היה לי ווקמן; פעם אחת, בנסיעה ארוכה כלשהי, אמא שלי נתנה לי להשמיע לה שיר, אחרי הפצרות. אתרע מזלי והקסטה בדיוק הגיעה לשיר/דקלום Everybody's Free (To Wear Sunscreen) של בז לרמן.

שנים אח״כ, ועד היום, היא מבקשת ממני להשמיע לה את השיר בכל הזדמנות, ומסתכלת עליי ומכחכחת גרון במשפטים שהיא מסכימה איתם במיוחד; האהוב עליה הוא ״אל תצפה מאף אחד לתמוך בך כלכלית. אולי יהיה לך חשבון חיסכון גדול, או בן/בת-זוג אמידים - אבל אתה לא יודע אם הם ייעלמו יום אחד״. ובכלל, המוטיב של הגשמה עצמית מאוד נוכח בשיר הזה. לא הסיבה היחידה שאני אוהבת אותו, אבל בהחלט אחד מהבולטים.

״להוציא מהכוח אל הפועל״. זה רעיון, זה סיסמא, זה היה כתוב על קיר האולפנא שלי במהלך כיתה ח׳, וכל האידאליסטיות אצלנו היו מניפות את המשפט הזה באוויר בכל הזדמנות, מלתת מוטיבציה להתפלח מהשיעור ביחד ועד למחות נגד מהלכים מנהליים שהאולפנא ניסתה להפעיל עלינו. זה משפט שיש לו משמעויות שונות עבור שכבות גיל שונות; דלק ללהט הפעולה לבני נוער, משפט שמוציא ידי חובה לצעירים, ואזכור מר-מתוק של העבר למבוגרים.

אפשר לומר שזה משפט שהושרש אצלי חזק-חזק בתת-מודע בתור אידאל. ראיתי את זה בחינוך, ולאחר מכן בשירות הלאומי - בנות שיזמו וםעלו עצמאית, או בתמיכה מינימלית מהממסד, זכו להוקרה גדולה יותר, לא בהכרח בהתאם לכמות ההשקעה. היו בנות שהכרתי שעשו זאת בשביל עצמן, או לא חיפשו את ההכרה - זכורות לי בעיקר המתנדבות של קו לחיים, שהיו משקיעות את רוב הזמן הפנוי שלהן בקיץ בארגון מחנות קיץ לילדים עם מוגבלויות והדרכה בהן. וזה לא שזכיתי ללמוד עם קבוצה איכותית במיוחד של בנות באולפנא (למרות שזה גם נכון) - התור לקבלה להתנדבות בקו לחיים ארוך בערך כמו שהתור לH&M היה בעזריאלי כשהחנות נפתחה לראשונה.

גדלתי בבית יוזם ועושה. במקום לחכות שמישהו יעשה את זה בשבילך, אמא הייתה (ועודנה) אומרת, תעשי את זה את. וכך נוצר מצב שמסיבת ההפתעה ליומולדת היחידה שתוכננה לי הייתה אחרי שביקשתי אחד כזה מאמא שלי.

בשירות הלאומי, דחף היזמות התעצב למשהו בריא הרבה יותר. לא התנדבתי לפרויקטים שלא הייתי מסוגלת אליהם, והכרתי יותר לעומק את היכולות שלי ואת תחומי העניין וההתמחות שלי. התחלתי לגשש בתחומים שונים שלא נתקלתי בהם, ונהניתי מהעיצוב האיטי, אך יפה, של היכולות שלי.

ואז הגיע האוניברסיטה.

הו, אקדמיה, אכזרית ונפלאה; בשביל בחורה סקרנית שכמוני, המגוון והעושר מעל מדפי הספריה בלבד היה מספיק כדי להעביר אותי על דעתי, שלא נדבר על הקורסים! מהר מאוד צללתי לתוך תחומי ידע שלא הכרתי לפני-כן, והעבודה המעשית נדחקה כדי למחא את הראש בפילוסופיה והיסטוריה, פוליטיקה ו(קצת) מדע. 

החזרה שלי לעולם המעשי-התנדבותי הגיע דווקא מהפוליטיקה הסטודנטיאלית. תוך שעתיים באחה״צ שמשי אחד בתחילת מרץ, אדם יקר גייס אותי לתא הסטודנטים של תנועת התעוררות, ורצתי בבחירות לאגודת הסטודנטים. זאת הייתה תקופה יפה ומכוערת - יפה, כי הכרתי אנשים פעילים, טובים, ויוצאי-דופן; מכוערת, כי רק טבילת הרגליים הזאת בפוליטיקה הבהירה לי עד כמה זה תחום שלא מתאים לי. (אמנם יש לי עניין כמעט פתולוגי בכנסת ובמעלליה כיום, אבל זה מרחוק. כנגד מה שאמא שלי טוענת, שאני צריכה להיות פוליטיקאית, אפילו רק המחשבה שאצטרך שוב להתחבב על הבריות ולרוץ אחרי קולות מחליאה אותי.)

וכי מה אפשר לעשות עם פליטת בחירות לאגודה, שעוד מאמינה ביזמות חברתית? נשארתי בתא וניסיתי לתת יד בפרויקטים, אבל הדבר לא יצא לפועל. ושם התחיל לקנן בי תחושה עמומה, כמו ערפל, של כישלון. מולי עמדו חברים טובים שגם הצליחו ליזום ולהוציא לפועל פרויקטים, התנדבות בקהילה - והנה אני, ניצבת מולם, בלי פרויקט ובלי התנדבות.

וזאת הייתה תחושה נוראית. לא רציתי להיות מעודדת מהקווים, רציתי להיות על המגרש, חלק אינטגרלי מהמשחק. ונהייתי כזאת, לפרקים, במסגרות שונות ומגוונות. אבל עדיין, במקום מסוים, אני מרגישה כאילו נכשלתי. ולמה? כי נפלתי במלכודת כפולה, של קפיצה מעל הפופיק והשוואה פתולוגית. במובנים מסוימים, איני יודעת להצביע מי בא קודם, מה גרם למה - אבל אני יודעת לומר ששלובות יד ביד, הנטיות האלה גוררות אותי לתחתית החבית של ההערכה העצמית.

ביום ירושלים, שטופת-דמעות, הודיתי בפני חבר קרוב שאני מרגישה כאילו לקחתי יותר מדי על עצמי, כאילו אני לא מקדישה מספיק תשומת לב לתחומים השונים בחיי עליהם אני אמונה - שכוללים בתוכם גם את הלימודים וחיי האישיים, בנוסף לעשייה החברתית והעבודה. הוא נתן לי טישו, חיבוק גדול, ואז הסתכל עליי ואמר בשקט, אבל בודאות האופיינית שלו, "לפחות למדת מהמקרה הזה, מהתקופה הזאת, מה הגבולות ליכולות שלך."

לעד יכאב לי שאת הגבולות האלה הייתי צריכה ללמוד על מה שאני מרגישה שהיו בשרן של פרויקטים שהיו (ועודן) חשובות לי לאין ערוך. אבל מה שיכאב לי יותר זה, שההשוואות החוזרות ונשנות שלי, בין העשיה שלי לעשיה של אחרים, גררה (וגוררת, ולצערי עוד תגרור) אותי לשפת צוק מטאפורי, בו ראיתי איך כל הביטחון העצמי שלי מתפורר ונופל אל תוך התהום. וביטחון עצמי לא קונים במכולת, בטוח לא עם משכורת כמו שלי.

אני לא נמצאת בעולם הזה כדי למלא את ציפיותן של המדריכות מהאולפנא שלי, או של המורות, או של חבריי לעשייה - כמו שהם לא פה כדי למלא את ציפיותיי מהם. אני פה כדי לעשות את מיטבי, בתוך גבולות יכולותיי, והצעד הראשון בדרך לעשיה בריאה ולחיים תקינים הוא להודות בעובדה שיש לי גבולות.

אין דבר כזה אדם ללא גבולות; יש דבר כזה אדם שלא הגיע אל גבול יכולותיו עדיין. אני הגעתי, לעת עתה. יכול להיות שזה ישתנה בעתיד, אבל למען ההווה, אני מודה ומתוודה שאני לא מסוגלת לכל מה שחשבתי שאני מסוגלת אליו. ואתם יודעים מה? אבן נגולה מעל ליבי כשהקלדתי את המשפט הזה. לדעת את הגבולות שלי ולהידבק אליהן מרצה פי כמה מלנסות לעבור אותן כל הזמן וליפול.

יש לי בטן מלאה עכשיו על כל האנשים שיוצאים כנגד מבצעי אתגר דלי הקרח על צורותיו השונות, אבל במקום להוציא אותו עליכם, אקצר ואומר - כל אחד ודרך הפעולה שלו. יש שבוחרים להגביר מודעות; יש שבוחרים לתרום כסף; יש ששניהם. אם לכם יש ביקורת על אופן העלאת המודעות, אתם מוזמנים ליזום קמפיין מתחרה ולהוציא אותו לפועל; אל תשכחו שבסופו של דבר, לכל העלאת מודעות יש מחיר *כלשהו*, ובקמפיין הזה, המחיר היה ברור יותר מבקמפיינים ויראליים אחרים.

בחיי, ידעתי עליות ומורדות; התקופות השמחות ביותר, אגב, היו אלה שציפיותיי נשקו לקו האפס וכל מה שעשו למעני הפתיע אותי לטובה. וכמה שזה נשמע דרך מבאסת לנהל את חייך, אני חייבת לציין שהיתרונות באמת גוברים על החסרונות.

הו אלי, כמה שקשה לשמור על ציפיות נמוכות.

אבל מעז יצא מתוק.

-גבריאלה.

"Grief seems at first to destroy not just all patterns, but also to destroy a belief that patterns exist." –Julian Barnes

 מרץ 2008 – ראש חודש אדר ב', התשס"ח.

הייתי בכיתה יא'. בין חזרה אחת לשניה להצגת פורים, יצאנו, כמה בנות מהשכבה, לירושלים, להשתתף בכנס שביעיסטיות למען יישובי עוטף עזה. מהאולם ברוממה, צעדנו לכותל, לתפילה המונית של ראש חודש אדר.

הובלתי כמה מחברותיי לשכבה בנבכי גאולה; טענתי שזה קיצור דרך (וב2008, זה עוד היה קיצור דרך), והן, בנות השומרון ופתח תקווה, האמינו לי.

כשהגענו לסביבות כיכר ספרא, החלטתי שאני נוסעת הביתה, עושה לעצמי סוף שבוע מוקדם שכזה. אני לא זוכרת כמה זמן אחרי שנכנסתי הביתה שמעתי מאמא שלי, אבל אני כן זוכרת שישבתי על הרצפה בחדר.

"כל ירושלים חסומה, את יודעת," קולה של אמא שלי ריחף אליי מלמטה.

"מה קרה, תאונת דרכים?" שאלתי במורד המדרגות.

"לא, היה פיגוע בכניסה לעיר, וחסמו את היציאה."

הרמתי את הראש מהספר; האוטובוס של השכבה שלי היה אמור לצאת בדיוק בשעה הזאת ולעשות את דרכו בחזרה לאלקנה. הרמתי טלפון לכמה חברות, שהיו באותו זמן באיזור בנייני האומה. האוטובוס כמובן לא הורשה לצאת עדיין, כמו שאר כלי הרכב.

"כולן בסדר?" שאלתי את אחת מהבנות בדאגה.

"כן, היה משהו במרכז הרב. הורים של מעיין מגיעים לאסוף אותה... ואת אחיה. הוא לומד בישיבה."

***

לא שירתתי בצה"ל. עשיתי שירות לאומי ודיברתי על אסונות של אנשים אחרים. ואין ימים כמו היום הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שמזכירים לי את זה בחדות כזו.

השנה, כשחזרתי למחשב מהצפירה, חיכו לי סיפורים בשפע. אח, דוד, סבא, אחות, שכנה; חברים ליחידה. חברים למאבק. עם תמונה, עם מסר, עם מידע. לפעמים רק תאריך, לפעמים רק 'יזכור'.

אני רוצה להאמין שהמדיה החברתית מתבגרת יחד איתנו, ושהיא תמשיך להציג תמונות וסיפורים ולא שערוריות, במיוחד בימים האלה. במקום כלשהו אני יודעת שזה בעיקר בגלל טיב החומר האנושי ברשימת החברים שלי, אבל היי, בחורה תמיד יכולה לקוות.

אני עומדת אל מול הסיפורים האלה, ומתקפלת אל תוך עצמי. מנסה להבין, להכיל, לשמוע – אבל כל מה שאני שומעת באוזניים זה בכי, ומרמור של הרבה קולות שקטים ואבודים. הבכי בא מהעומק, מהסרעפת; מסוג הבכי שמשאיר אותך צרודה אם את בוכה אותו יותר מכמה דקות רצוף, בכי שעם כל נשימה נשמע כאילו את מנסה לרוקן מתוכך את הכאב שאת חשה, אבל כל פעם שאת לוקחת נשימה חדשה, את מוצאת שים הכאב עודנו מלא – ואת ממשיכה.

זה בכי שלא היית מסוגלת לעצור, כשהיית קטנה, והיום, כשאת מסוגלת לעצור אותו, את לא בטוחה שאת רוצה.

בדרך כלל, את המקורות לבכי הזה הכי קשה להסביר.

***

7 במרץ, 2008. 8 בבוקר, שישי, ואני מתבשרת שאחיה של מעיין, רועי אהרון רוט הי"ד, היה בספריית הישיבה כשאותו מחבל נכנס וריסס את החדר בכדורים. הוא נהרג, יחד עם עוד 7 תלמידים.

צפינו בשידור החי של ההלוויה. אנשים הציפו את שכונת קרית משה, טיפסו על גדר הישיבה, התחמקו לגגות – והיה פה משהו משתוקק, רצון לחבוק את המשפחות השכולות. נדמה היה כאילו החברה כולה רצתה לעטוף את המשפחות במשהו – אהבה, תמיכה, הזדהות – אבל היא לא ידעה מה הם רצו, אז היא פשוט הציעה להן קרבה. אמא ואבא שתקו, אחותי הציצה מדי פעם, ואני לא יכלתי לעצור את הדמעות. כשראיתי את המשפחה של רועי, אותו בכי ביקר אותי. ביקר, ולא עזב.

עד היום, ניחום האבלים היחיד שהייתי בו, היה ניחום האבלים אצל מעיין. הבית היה מלא; רפרפנו בקלסרים עם גזרי עיתונות, ומסביבנו, רק מרמור של אנשים. אני לא ידעתי איפה למצוא את עצמי, אז שתקתי. נתתי להוריה של מעיין לדבר, לאנשים, למשניות ולפרקי התהלים, ולא הפרעתי לזיכרון להיבנות מסביבי. וכך ראוי; הרי עם כל הכאב שלי, סיפורו של רועי הי"ד היה מנת-חלקם של משפחת רוט, של אוהביו ומכריו.

***

אני לא יודעת לומר מה ספציפית במקרה הזה הוציא ממני את הבכי הראשיתי הזה, את האבל המוחלט. הקרבה למעיין, העובדה שמדובר היה בערבי-ישראלי נושא תעודת זהות כחולה, הפתאומיות – הכל התערבב. וגם – העובדה שזה קרה בספריה, מקום שאני רואה בור את כור מחצבתי ואת מקום המבטחים האוליטימטיבי, הרעיד לי את הבסיס.

ולמה אני חולקת איתכם את הסיפור הזה? הייתי יכולה לכתוב על האסון, על העוולה, על התמימות של התלמידים, על מעיין הגדולה מהחיים, שסיפרה את סיפור אחיה ובנתה בית נאמן בישראל; הייתי גם יכולה לשתוק, ולעשות שייר על גבי שייר לפוסטים יותר טובים מזה.

אבל במקום, בחרתי ללכת על הקו הדק-עד-לא-קיים, בין הכאב שלי והכאב לא-שלי, על אותו אדם.

בדרך כלל, בשלב הזה בפוסטים בבלוג, אני מתחילה להסביר דברים, ולתרץ, ולפעמים אני אף מצליחה להשחיל איזו אמרה אוטופית, ואז אני מעלה את הפוסט ומרגישה שעשיתי את שלי לבלוגוספירה. אבל היום, ובמקרה הזה, אני רוצה להציע משהו אחר.

רועי, שגב, יונתן, יונדב, נריה, יוחאי, דורון, ואברהם, לא ציפו לקטל הנוראי הזה. חיילים שנכנסים לשדה קרב, לעומת זאת, חוששים שלא יחזרו. את היום הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אני מציעה להקדיש לשקט. הרי אם ננסה להשחיל את המסרים של כל קבוצה – נרצחי הפיגועים, הנופלים בשדות הקרב, הלומי הקרב, השבויים והנעדרים, משפחות השכול – נאבד את עצמנו, ואת המטרה המקורית של היום הזה.

אני מציעה שנשתוק. נספר את סיפור חייהם; נשמע על האנשים שהם היו; נדבר בכאב על הדרך בה המוות לקח אותם מאיתנו; ונשתוק. ניתן לכאב הזה, לאבל המוחלט, לדבר בעד עצמו. נשמור על יום אחד, יום אחד אפור וכואב, כדי להתאבל על מי שהלך. את המסקנות אפשר להסיק מחר.

"Life is that perfect fine line between ironies." -Serj Tankian

I.

הפוסט הזה בהתהוות כבר הרבה מאוד זמן, והוא נולד ביום אחד קריר ובהיר במרץ 2012, במרפסת של קפיטריית רחל בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. הפוסט הזה לא מודע לכך שהוא נולד אז, אבל במקום לקפוץ אחורה בכרונולוגיה של המסע הזה כל פעם מחדש במהלכו, אתחיל מפה.

ישבתי עם שניים מחבריי ובחור נחמד בשם אור, במה שתתברר לי בדיעבד כצומת דרכים חשובה ביותר בחיי, אולי אחת החשובות. ידיד שלי שכנע אותי לבוא איתו, ונענתי לבקשתו; באוויר הקריר של תחילת מרץ, עם הנוף של רוב ירושלים פרושה מלפנינו, אור סיפר לי על תנועה חברתית בירושלים, תנועה פלורליסטית, תנועה צעירה ופעלתנית, תנועה ששואפת לטוב.

כחצי שנה לאחר מכן, כשעזרנו לידיד לצבוע את הדירה שלו וסתם דיברנו, אמרתי לו ברגע של גילוי לב שאותה פגישה היא הסיבה שאני עדיין פעילה בתא, ובתנועה. והיום, אני עוד יותר בטוחה בזה. התמונה שהוא שירטט לי, של ירושלים סובלנית, מקבלת, צעירה, אטרקטיבית, קסמה לי. מאז ומעולם הייתי מאוהבת בעיר הזאת, המסובכת והמהממת הזאת, והתנועה הזאת מלאה באנשים שמאוהבים בה אפילו יותר ממני.

מאז שהצטרפתי, השאלה הכי פופולרית (עם תוספות, מלל, טונים ברמות שונות, ובליווי שפת גוף מגוונת, מהתרסה ועד לסקרנות אמיתית) בקרב חברים ומשפחה היא: "איך את, כבחורה דתיה, יכולה להיות פעילה בתנועה של חילונים?"

ותמיד מחדש אני מוצאת את עצמי מסבירה לכולם (החל מבנות אולפנא ועד לסבתא שלי) מה המשמעות של פלורליזם, של הרצון לחיות בשלום ואחווה עם שכניי החילונים והחרדים, ולמה הוא חשוב לי עד כדי פעילות חברתית-פוליטית בכיוון זה.

"אבל הם לא משלנו," הם היו אומרים. "הם משתמשים בך כעלה תאנה." וטענות אלה הובילו לויכוחים סוערים עוד יותר - כה סוערים וחשובים, למעשה, שכתבתי עוד כמה פסקאות בעניין ולאחר התלבטות, מחקתי אותם. את דעותיי על דתו מדינה שטחתי בפניכם כבר כמה פעמים, ולא בזה עסקינן היום.

II.

אחד מהזכרונות הכי מוקדמים שלי מארוחות שבת, זה שאבא היה נותן גם לי לקדש, אחריו. הייתי עומדת על הכיסא (הפעם היחידה בשבוע שעשיתי זאת בהרשאה מההורים), מחזיקה את הכוס שלי, ומברכת. זה מעולם לא היה דבר מוזר, מעולם לא נידון אצלנו, וזה פשוט היה נתון. עם אורחים, בלי - עם כולם. בחנוכה, כולם בבית הדליקו נרות; בפסח, כולם קראו בהגדה; בסוכות, כולנו היינו מטילים את ארבעת המינים.

אף אחד לא קיבל פטור. כולנו ניקינו את הבית לקראת שבת, למדנו לעשות כביסה, עזרנו בבית לקראת פסח; אבא שלי לעיתים קרובות מבשל את כל האוכל לקראת שבת, ואחי הרים כמה וכמה ערבי חברים מכובדים בבית, בלי שאמא שלי תצטרך להרים אצבע.

ולכן, כשהגעתי למקומות בחיי בו תפקידים מגדריים נידונו ביותר מקלילות הדעת והקבלה העיוורת של המסגרות הדתיות, הייתי מרימה גבה וממשיכה הלאה. מעולם לא חונכתי שאני לא יכולה או מסוגלת למה שגבר מסוגל אליו - הלכתי לחוג ג׳ודו ולחוג קרמיקה, ואמא שלי התלהבה מהתוצאות בדיוק באותה המידה.

אבל מה? מעולם לא קראתי לעצמי פמיניסטית. עד היום, המילה הזאת מעוררת בי הרמת גבה וחיוך מעט מתנשא במקרה הטוב, וסלידה מיידית במקרה הרע. כי פמיניסטיות במציאות שלי לא היו הנשים האמיצות שתיאוריהן בספרים שקראתי כה קסם לי - פמיניסטיות היו נשים שטענו שנשים יותר טובות מגברים, והדת, שעיצבה את העולם מראשית הציוויליזציה, הדירה את הנשים מהשיח ומהשלטון.

(הבעיה העיקרית שלי עם הטיעון הזה הוא העובדה שחושבים שנשים טובות יותר מגברים. להשוות את המינים באופן תלוש מהמציאות ומהתרבות הנוכחית מביא לך רק רשימה יבשה של נתונים ביולוגים שאין להם משמעות עבור העולם הממש-לא-מופשט שלנו. ולכן, יש לנו מציאות סבוכה, שבה יש לכל אחד ואחת יכולת לעשות מה שהם רוצים, אבל מגבלות חברתיות-מגדריות-תרבותיות מונעות מהם לעשות כך. ואני לא מדברת רק על הצד הנשי - אני מדברת גם על חופשת הורה לאחר לידה.)

וכמו רוב הדברים בחיי, הכניסה שלי לעולם הפמיניזם הדתי הגיע מהכיוון הכי פחות צפוי - מגבר חילוני. ידיד קרוב שלי הכיר לי את קבוצת הפייסבוק 'אני פמיניסטית דתיה - וגם *לי* אין חוש הומור' (שמסתבר שהשם נולד מטור של יאיר לפיד - הדבר היחיד הטוב שיצא מהטורים שלו בעיתון? דונו), והסתובבתי בו בתור חברה שקטה, עם לייק ותגובה פה ושם. לאט לאט נחשפתי לעולם אחר - לעולם של נשים אמיצות וגברים לא פחות אמיצים, שמחפשים לתקן עוולות ולנהל אורח חיים דתי ושוויוני. אני לא יכולה להצביע על נקודת הכניסה המדויקת שלי, אבל אתמול התפללתי במניין השוויוני הראשון שלי.

אחד הדברים הבולטים בפמיניזם הדתי, שבא לידי ביטוי בקבוצה הזאת בפייסבוק, זה הדיון והרצון הטוב. הוא תמיד מתקדם, מחפש את עצמו, מבאר ומברר, ולא לוחץ. נשים אורתודוקסיות שוכנות לצד קונסרבטיביות ורפורמיות בשוויון נפש, וזה בסדר לא להסכים עם גישתה של חברה לקבוצה לסוגיה מסוימת - חשוב לכבד, כמובן, אבל לא חייב להסכים.

קשה לי לראות כבר דיכוטומיה בין פמיניזם לדת, אבל יש הרבה אנשים שלא רואים את שני העולמות האלה עולים בקנה אחד. לשמחתי, אני מכירה מעט מאוד אנשים כאלה, ותודות לקבוצה, כשאפגוש כאלה, אדע מה לענות להם.

III.

"הוא נולד בתל אביב, למד בתיכון החדש, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב, היה קצין רפואה ראשין של צה"ל, הגיש תכנית רדיו עם דוד גרוסמן - וכמו כל שמאלני, הוא צריך להיות מיוחד, אז הוא ימני". כך ליאור שליין מכיר את האורח, אריה אלדד (אז חבר כנסת) לקהל באולפן.

בפרפראזה מסוימת - גדלתי בבית ימני-ליברלי, למדתי במוסדות בעלות אופי ימני מובהק (יותר ופחות), ועשיתי שירות לאומי בשנה הראשונה שלי במוזיאון שבו רוב צוות ההדרכה היו נשים ממגורשות גוש קטיף. הולדת המודעות הפוליטית שלי הייתה באוגוסט 2005, ואפשר לנחש טוב מאוד איפה נחה הנאמנות שלי.

ויחד עם זאת, הייתי מאוד פאסיבית בפעילות שלי. ההפגנה הראשונה שהשתתפתי בה הייתה ב2009, נגד ההקפאה, והייתי באיזור ההפגנה סה"כ חמש דקות. נפגשנו שם, כמה חברות טובות באמצע שנת שירות, והלכנו לדבר על השירות; בסיום ההפגנה, חזרנו לקבוצות השונות וחזרנו לאיזורים השונים בארץ עם הבית ספר, סניף בנ"ע, או קבוצה מאורגנת, שאיתה באנו.

ואז הגעתי לאוניברסיטה העברית. ולא סתם, לחוג למדע המדינה, מקום שממנו צומחים הפוליטיקאים של הדור הבא (שלאו דווקא מסתובבים במסדרונות הכנסת. הרי הכל פוליטי, כפי שלמדנו בשיעור הראשון). ופתאום, מצאתי את עצמי מדבררת את הימין מול אנשים שהגיעו מההתיישבות העובדת, אנשים שינקו אידאולוגיה פוליטית כלשהי מהגיל הכי צעיר וכפי שאפשר לראות מההיסטוריה של קבוצת הפייסבוק של השנתון שלי בחוג, ששים אלי ויכוח על כל אלמנט פוליטי.

אם זה לא הפוסט הראשון שאתם קוראים בבלוג שלי, אתם יודעים שאני תומכת בלתי-מעורערת בזכויות הקהילה הגאה. אני גם תומכת בזכותן של נשים על גופן, ובנסיונות הידברות וגישור בין אוכלוסיות חלוקות. אבל מבחינה מדינית-בטחונית, אני ימין מובהק. זה לא שאין לי אמון בבני הדודים. אל תבינו אותי לא נכון - יש לי בדיוק את אותה כמות אמון בצד שלי. מבחינה פוליטית, אין לי אמון באנשים שעוסקים במו"מ המדיני - יש לי יותר אמון בשוחרי השלום מבחוץ, שנפגשים עם פלסטינים ומדברים איתם ומכירים את הצד השני.

(בתור אזרחית אמריקאית, יש לי עוד ברוך; מבחינה כלכלית, אני רפובליקנית מוצהרת, ומבחינה אזרחית-חברתית, אני דמוקרטית. אני נאלצת להזדהות ככזאת בגלל שהמפלגה הרפובליקנית הקצינה בשנים האחרונות לכיוון לא מעודד בכלל.)

הבעיה בפוליטיקה, במיוחד מחוץ לכתלי האקדמיה, היא שאנשים רואים אותה כשחור ולבן. כדי שיקשיבו לך, או יאמינו לך, אתה צריך להסביר הכל בהגדרות מובנות מראש - ימין-שמאל, סוציאליסט-ליברלי, וכיו"ב. לראיה - כל פעם מחדש, כשאני אומרת בנוכחות הוריי שאני "ליברלית קלאסית" (בהקשר אמריקאי), אמא שלי אומרת, "אבל חשבתי שאת לא מחבבת את אובמה".

ואני נאנחת ומנסה להסביר, בתקווה שהפעם, לפחות, יקשיבו לי.

---

הרבה יותר קל להיות קיצוני, לכל צד. אמנם משמיצים אותך, אבל אתה מתווכח בעיקר עם הצד השני, או עם המקלסים, ולא עם עצמך. בתור בר-פלוגתא, הייתי מעדיפה את העורך-דין הממולח בתבל מאשר להתווכח מול עצמי; כי בסוף הדיון, שנינו נפרדים לדרכנו. אני לא יכולה להתחמק מהצד השני שלי בסופו של התלבטות עם עצמי.

ובכל זאת, אני בוחרת לחיות את חיי על הגדר. לחיות את חייך רק בצד אחד מונע ממך לראות את הצד השני. אמנם זה מקנה מידה מסוימת של שקט נפשי, אבל לסקרנים לא תהיה תקווה.

במקום לסכם כמו שצריך את הפוסט הזה, אתן לאשף המילים ג'ד ברטלט לדבר במקומי. (צריך לראות רק את 2 הדקות הראשונות.)

"מכל תיאוריה, במידתיות".

שבת שלום, חברים. שנדע למצוא את דרך המלך.

-גבריאלה