"My happiness grows in direct proportion to my acceptance, and in inverse proportion to my expectations." -Michael J. Fox

כשהייתי קטנה, הייתי מקליטה שירים מהרדיו על גבי קסטות. יש שירים שאני זוכרת אותם ע״פ המלל של השדרן לפני או אחרי השיר, או ע״פ השיר שהיה לפניו או אחריו, בקסטה. יש לי כמה מהקסטות האלה בבית, קבורות בארכיון האישי שלי; יום אחד, בעוד עשרות שנים, יש מצב שהצאצאים שלי לא יבינו למה יש לי שני שליש מהמצעד הבינלאומי השנתי של גלגלצ שנת 2003 על קסטה. האמת? גם אני לא מבינה, אבל זה נוסטלגיה.

בהתאמה, כמובן, היה לי ווקמן; פעם אחת, בנסיעה ארוכה כלשהי, אמא שלי נתנה לי להשמיע לה שיר, אחרי הפצרות. אתרע מזלי והקסטה בדיוק הגיעה לשיר/דקלום Everybody's Free (To Wear Sunscreen) של בז לרמן.

שנים אח״כ, ועד היום, היא מבקשת ממני להשמיע לה את השיר בכל הזדמנות, ומסתכלת עליי ומכחכחת גרון במשפטים שהיא מסכימה איתם במיוחד; האהוב עליה הוא ״אל תצפה מאף אחד לתמוך בך כלכלית. אולי יהיה לך חשבון חיסכון גדול, או בן/בת-זוג אמידים - אבל אתה לא יודע אם הם ייעלמו יום אחד״. ובכלל, המוטיב של הגשמה עצמית מאוד נוכח בשיר הזה. לא הסיבה היחידה שאני אוהבת אותו, אבל בהחלט אחד מהבולטים.

״להוציא מהכוח אל הפועל״. זה רעיון, זה סיסמא, זה היה כתוב על קיר האולפנא שלי במהלך כיתה ח׳, וכל האידאליסטיות אצלנו היו מניפות את המשפט הזה באוויר בכל הזדמנות, מלתת מוטיבציה להתפלח מהשיעור ביחד ועד למחות נגד מהלכים מנהליים שהאולפנא ניסתה להפעיל עלינו. זה משפט שיש לו משמעויות שונות עבור שכבות גיל שונות; דלק ללהט הפעולה לבני נוער, משפט שמוציא ידי חובה לצעירים, ואזכור מר-מתוק של העבר למבוגרים.

אפשר לומר שזה משפט שהושרש אצלי חזק-חזק בתת-מודע בתור אידאל. ראיתי את זה בחינוך, ולאחר מכן בשירות הלאומי - בנות שיזמו וםעלו עצמאית, או בתמיכה מינימלית מהממסד, זכו להוקרה גדולה יותר, לא בהכרח בהתאם לכמות ההשקעה. היו בנות שהכרתי שעשו זאת בשביל עצמן, או לא חיפשו את ההכרה - זכורות לי בעיקר המתנדבות של קו לחיים, שהיו משקיעות את רוב הזמן הפנוי שלהן בקיץ בארגון מחנות קיץ לילדים עם מוגבלויות והדרכה בהן. וזה לא שזכיתי ללמוד עם קבוצה איכותית במיוחד של בנות באולפנא (למרות שזה גם נכון) - התור לקבלה להתנדבות בקו לחיים ארוך בערך כמו שהתור לH&M היה בעזריאלי כשהחנות נפתחה לראשונה.

גדלתי בבית יוזם ועושה. במקום לחכות שמישהו יעשה את זה בשבילך, אמא הייתה (ועודנה) אומרת, תעשי את זה את. וכך נוצר מצב שמסיבת ההפתעה ליומולדת היחידה שתוכננה לי הייתה אחרי שביקשתי אחד כזה מאמא שלי.

בשירות הלאומי, דחף היזמות התעצב למשהו בריא הרבה יותר. לא התנדבתי לפרויקטים שלא הייתי מסוגלת אליהם, והכרתי יותר לעומק את היכולות שלי ואת תחומי העניין וההתמחות שלי. התחלתי לגשש בתחומים שונים שלא נתקלתי בהם, ונהניתי מהעיצוב האיטי, אך יפה, של היכולות שלי.

ואז הגיע האוניברסיטה.

הו, אקדמיה, אכזרית ונפלאה; בשביל בחורה סקרנית שכמוני, המגוון והעושר מעל מדפי הספריה בלבד היה מספיק כדי להעביר אותי על דעתי, שלא נדבר על הקורסים! מהר מאוד צללתי לתוך תחומי ידע שלא הכרתי לפני-כן, והעבודה המעשית נדחקה כדי למחא את הראש בפילוסופיה והיסטוריה, פוליטיקה ו(קצת) מדע. 

החזרה שלי לעולם המעשי-התנדבותי הגיע דווקא מהפוליטיקה הסטודנטיאלית. תוך שעתיים באחה״צ שמשי אחד בתחילת מרץ, אדם יקר גייס אותי לתא הסטודנטים של תנועת התעוררות, ורצתי בבחירות לאגודת הסטודנטים. זאת הייתה תקופה יפה ומכוערת - יפה, כי הכרתי אנשים פעילים, טובים, ויוצאי-דופן; מכוערת, כי רק טבילת הרגליים הזאת בפוליטיקה הבהירה לי עד כמה זה תחום שלא מתאים לי. (אמנם יש לי עניין כמעט פתולוגי בכנסת ובמעלליה כיום, אבל זה מרחוק. כנגד מה שאמא שלי טוענת, שאני צריכה להיות פוליטיקאית, אפילו רק המחשבה שאצטרך שוב להתחבב על הבריות ולרוץ אחרי קולות מחליאה אותי.)

וכי מה אפשר לעשות עם פליטת בחירות לאגודה, שעוד מאמינה ביזמות חברתית? נשארתי בתא וניסיתי לתת יד בפרויקטים, אבל הדבר לא יצא לפועל. ושם התחיל לקנן בי תחושה עמומה, כמו ערפל, של כישלון. מולי עמדו חברים טובים שגם הצליחו ליזום ולהוציא לפועל פרויקטים, התנדבות בקהילה - והנה אני, ניצבת מולם, בלי פרויקט ובלי התנדבות.

וזאת הייתה תחושה נוראית. לא רציתי להיות מעודדת מהקווים, רציתי להיות על המגרש, חלק אינטגרלי מהמשחק. ונהייתי כזאת, לפרקים, במסגרות שונות ומגוונות. אבל עדיין, במקום מסוים, אני מרגישה כאילו נכשלתי. ולמה? כי נפלתי במלכודת כפולה, של קפיצה מעל הפופיק והשוואה פתולוגית. במובנים מסוימים, איני יודעת להצביע מי בא קודם, מה גרם למה - אבל אני יודעת לומר ששלובות יד ביד, הנטיות האלה גוררות אותי לתחתית החבית של ההערכה העצמית.

ביום ירושלים, שטופת-דמעות, הודיתי בפני חבר קרוב שאני מרגישה כאילו לקחתי יותר מדי על עצמי, כאילו אני לא מקדישה מספיק תשומת לב לתחומים השונים בחיי עליהם אני אמונה - שכוללים בתוכם גם את הלימודים וחיי האישיים, בנוסף לעשייה החברתית והעבודה. הוא נתן לי טישו, חיבוק גדול, ואז הסתכל עליי ואמר בשקט, אבל בודאות האופיינית שלו, "לפחות למדת מהמקרה הזה, מהתקופה הזאת, מה הגבולות ליכולות שלך."

לעד יכאב לי שאת הגבולות האלה הייתי צריכה ללמוד על מה שאני מרגישה שהיו בשרן של פרויקטים שהיו (ועודן) חשובות לי לאין ערוך. אבל מה שיכאב לי יותר זה, שההשוואות החוזרות ונשנות שלי, בין העשיה שלי לעשיה של אחרים, גררה (וגוררת, ולצערי עוד תגרור) אותי לשפת צוק מטאפורי, בו ראיתי איך כל הביטחון העצמי שלי מתפורר ונופל אל תוך התהום. וביטחון עצמי לא קונים במכולת, בטוח לא עם משכורת כמו שלי.

אני לא נמצאת בעולם הזה כדי למלא את ציפיותן של המדריכות מהאולפנא שלי, או של המורות, או של חבריי לעשייה - כמו שהם לא פה כדי למלא את ציפיותיי מהם. אני פה כדי לעשות את מיטבי, בתוך גבולות יכולותיי, והצעד הראשון בדרך לעשיה בריאה ולחיים תקינים הוא להודות בעובדה שיש לי גבולות.

אין דבר כזה אדם ללא גבולות; יש דבר כזה אדם שלא הגיע אל גבול יכולותיו עדיין. אני הגעתי, לעת עתה. יכול להיות שזה ישתנה בעתיד, אבל למען ההווה, אני מודה ומתוודה שאני לא מסוגלת לכל מה שחשבתי שאני מסוגלת אליו. ואתם יודעים מה? אבן נגולה מעל ליבי כשהקלדתי את המשפט הזה. לדעת את הגבולות שלי ולהידבק אליהן מרצה פי כמה מלנסות לעבור אותן כל הזמן וליפול.

יש לי בטן מלאה עכשיו על כל האנשים שיוצאים כנגד מבצעי אתגר דלי הקרח על צורותיו השונות, אבל במקום להוציא אותו עליכם, אקצר ואומר - כל אחד ודרך הפעולה שלו. יש שבוחרים להגביר מודעות; יש שבוחרים לתרום כסף; יש ששניהם. אם לכם יש ביקורת על אופן העלאת המודעות, אתם מוזמנים ליזום קמפיין מתחרה ולהוציא אותו לפועל; אל תשכחו שבסופו של דבר, לכל העלאת מודעות יש מחיר *כלשהו*, ובקמפיין הזה, המחיר היה ברור יותר מבקמפיינים ויראליים אחרים.

בחיי, ידעתי עליות ומורדות; התקופות השמחות ביותר, אגב, היו אלה שציפיותיי נשקו לקו האפס וכל מה שעשו למעני הפתיע אותי לטובה. וכמה שזה נשמע דרך מבאסת לנהל את חייך, אני חייבת לציין שהיתרונות באמת גוברים על החסרונות.

הו אלי, כמה שקשה לשמור על ציפיות נמוכות.

אבל מעז יצא מתוק.

-גבריאלה.