מעשה בשלושה מורים, או: מה למדתי בקיץ הזה
ביום ראשון הבעל"ט, השנה השלישית של לימודיי לתואר הראשון יחלו. אמנם אני לא מתחילה ללמוד באמת עד יום שני, אבל זאת פתיחת השנה האקדמית, עם כל החנופות בעיתונים וברדיו. הקמפוס שלי יתמלא בסטודנטים עם עיניים מנצנצות - נצנוץ שעד מהרה יתחלף בעצבנות על זה שהם לא מצליחים לנווט במבוך הזה.
לכבוד השנה האקדמית החדשה, אני מביאה פה את סיפורם של שלושה מורים שהיו לי, שמהם למדתי דברים חשובים. המעניין הוא, שמכל אחד למדתי משהו שלא קשור ולו במעט למה שהוא או היא לימדו.
*
הוא היה גבר ממוצע, עם שיער שחור ועיניים חמות. בכיתה ד', הוא יזם והקים פינת חי בבית ספר שלנו, עם ארנבים ותוכים. בשביל בית ספר ממ"ד בקצה של שכונה חדשה בשפלה, זה היה די מהפכני.
הוא סיפר לנו פעם, בחיוך, שעצרו אותו בתחנה המרכזית בספירת העומר, כי חשבו שהוא מחבל. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו מקרוב עם סוגיית השסע העדתי\הבקע היהודי-ערבי; עד אז, שמענו עליה רק מהטלויזיה וההורים המודאגים. אבל פתאום המורה שלנו לטבע+ מקבל תווית של ערבי - איך הם לא מזהים שהוא, נו, משלנו?
הוא היה לוקח אותנו לגבעות המוריקות מאחורי הבית ספר, מכין לנו תה בפינג'אן, ומלמד אותנו את שמות הצמחים בדרך. פעם אחת, התעופף לנו לתוך הפינג'אן זבוב; בין קריאות הגועל של ילדות קטנות, הוא הוציא בשלווה את הזבוב חסר המזל וסיפר לנו על "בטל בשישים". שנים לאחר מכן, כשקראתי לראשונה את "רומן רוסי" של מאיר שלו, לא הבנתי למה אני אוהבת כל-כך את דמותו של יעקב פינס; היום, אני יכולה לומר שהמורה הזה היווה מעין יעקב פינס בשבילי. האיש שלקח אותנו אל מחוץ לכתלי בית הספר והראה לנו את הטבע, את התרבות, את הדברים שלא נכנסו אז לספרי הלימוד.
אבל כמו שגעונו של יעקב פינס, ששמע קריאות בלילה שאף אחד אחר לא שמע, גם המורה הזה הגיע למקום של טירוף מסוים.
מערכת הבחירות הנוכחית בבית שמש היא יצרית מאי פעם, אבל טבולה במקצועיות ושנינות שלא נראו במחוזותינו. המודעות מעוצבות היטב (חוץ מעלון אחד שהשתמשו בו בcomic sans ואותו מטה שמע ממני כבר את דעתי) הקרב הראשי הוא בין משה אבוטבול, ראש העיר המסואב שהיווה בובה של ש"ס בעיר במשך 5 השנים האחרונות, לבין אלי כהן, פוליטיקאי מעט חלקלק אבל מקצועי יותר מאבוטבול. רבים שרואים בבית שמש את ביתם, רואים באלי כהן את התקווה האחרונה של הציבור הלא-חרדי בבית שמש. "אם אבוטבול מנצח", הם אומרים, "אין טעם לנסות שוב, העיר תהיה כולה חרדית בעוד 5 שנים".
המורה שלי נקלע למקום הזה, של הפחד התהומי מאבוטבול. הוא משוטט ברחבי הפייסבוק ותומך בנלהבות באלי כהן, עם גרפיקה לא משהו ועקשנות גדולה. אני מבינה את המקום ממנו הוא מגיע, אבל מדובר באיש שראיתי כאדם שונה לחלוטין. פעיל סביבתי, מורה, פתאום איבד את הצפון וננעל על מטרה, תוך התעלמות מהסביבה (וגם קצת מהשפיות).
השיעור שלמדתי ממנו הוא פשוט: גם הגיבורים הכי גדולים שלך הם בני אדם. אף אחד לא מושלם, ואסור להעמיד מישהו על מעמד גבוה - גם בגלל מה שזה עלול לעשות לו, וגם כי אתה תתאכזב מכל דבר שיעשה.
**
כשאני חושבת על אנשים גדולים מהחיים, אני בראש ובראשונה חושבת עליה.
היא הייתה, ועודנה, מהווה מודל לחיקוי עבורי. אני חוששת שאפילו בחרתי את החוג השני שלי באוניברסיטה בגלל שהיא לימדה אותו בתיכון כמו ששפים מרכיבים תפריט טעימות - בדרך מעולה, שבגלל גודל המנות השאיר טעם של עוד.
כיסוי ראש, תלתלים מבצבצות ממנו, קול צרוד תמידית - אלה היו סימני ההיכר שלה באולפנה. כמו עוד כמה מהמורות, היא הייתה חברה בשושלת מלוכה דתית-לאומית, והפעם מצד בעלה (שעוד המשיך ועלה ועכשיו מעצב את עתידה של מדינת ישראל, רק בגדול יותר), אבל לא ראו את זה עליה, ובקושי שמעו.
כל אחת שדיברה איתה - על הכל, מהעבודת שורשים שהיא צריכה להגיש ועד התלבטויות לגבי שירות לאומי או צבא - היא לקחה ברצינות. היא מעולם לא צחקה על תלמידותיה או ירדה עליהן, ותמיד עמדה לצידנו.
היא סירבה לתת לנו לקרוא לה 'המורה'. תמיד רק בשמה הפרטי. היא לא רצתה שנרגיש שהיא מעלינו, ולכן אנחנו חייבות לציית; במקום, היא בנתה אצלינו אמון שכזה, שלמדנו ממנה, גם כשהיא לא הפעילה עלינו פד ואיומים. אני מעולם לא הצלחתי לקרוא לה בשמה הפרטי (עד היום, אגב), ואחרי פעם-פעמיים שהעירה לי בחיוך, הניחה לי. כנראה שהיא הבינה שאצלי, הכבוד למורים הושרש כה עמוק, שאני לא מסוגלת להוריד ממנה את תואר הכבוד של 'מורה'.
היא טסה איתנו לפולין, והתפרקה איתנו. בכינו כשהיא סיפרה לנו, בדמעות, על המסע הקודם שלה לפולין עם הבנות שלה (לא התלמידות, תמיד 'הבנות שלי'). לא היה שם דיסטנס, הייתה רק קרבה.
מתוך הדברים הרבים והטובים שלמדתי ממנה, אחד הבולטים מובא במילותיו של הדוקטור מסדרת הטלויזיה המופתית Doctor Who:
אין דבר כזה "לא חשוב", יש דבר כזה "לא לגיטימי". וכבר בכיתה יא', המורה הזאת ציפתה מאיתנו להתנהג כמו גדולות - ועשינו את זה (או ניסינו); התבגרנו מהר מדי באותה שנה גורלית, ונאחזנו בשפיות, ועשינו הכל כדי לצאת בסדר. אני חושבת שהצלחנו, וחלק גדול מזה ניתן לזקוף לזכותה של האישה שמעולם, מעולם לא המעיטה בערכו של אף אחד.
***
נרשמתי לקורס בחשש מסוים. עם כותרת כמו "דת ומדינה", באוניברסיטה העברית, אפשר לצפות לחיכוכים. לא הכרתי את המרצים, אבל בתחילת שנה ב', עוד חשבתי שכל המרצים במחקלה הם גאונים.
היא גם מתולתלת, אבל ללא כיסוי ראש, ולוותה באיש גבוה, ממושקף, וחובש כיפה. השיעור הראשון נפתח בהיכרות קצרה עם מערך השיעורים, ואז הייתה קפיצה לתוך החומר.
איני זוכרת באיזה הקשר הדבר קרה, אבל הדיון נסוב למפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ובין השאר, היא אמרה משהו ברוח "זאת מפלגה נוצרית, שמתנגדת להפלות ומקדמת את המדיניות הזאת בקונגרס במגוון תחומים".
עכשיו, אני רפובליקנית, בעיקר בתחום הפיסקאלי, אבל יש לי הרבה מאוד קרובי משפחה וחברים אמריקאים שהם רפובליקנים, והפלא ופלא, הם לא נוצרים. חלקם גם לא נגד הפלות, ויש כאלה (אבל מעט) שמדי פעם יודו בזה שיש דברים שאובמה עושה דווקא בסדר. הרמתי את ידי, היא נתנה לי את רשות הדיבור, והערתי לה על ההצהרה הגורפת והמוטעית שלה.
שקט מסוים השתרר בכיתה - בכל זאת, שיעור ראשון - בציפיה לתגובתה של המרצה. היא הסתכלה עליי לרגע, קיבלה באלגנטיות את הטענות שלי, והמשיכה בשיעור. אנחת הרווחה שלי השתובבה לה עם ניצחון קטן.
אבל מאז, בשיעורים, היססתי לדבר. חשתי עוינות מסוימת מצד המורים בקדמת הכיתה, והרמות היד שלי נהיו פחות ופחות תכופות, עד שהפסקתי לבוא לשיעורים מתוך מחאה.
בשיעור האחרון החלטתי לבוא בכ"ז. כשנכנסתי לכיתה, המורה ההיא הייתה בדיוק מאחוריי; מכיוון שישבתי בשורה הראשונה בכל שיעור וידעתי שהיא מזהה אותי, קצת חששתי מהתגובה שלה. אבל היא, במקום לנזוף, שאלה בנעימות, "איפה היית? היית חסרה לנו בשיעורים". לפני שהספקתי לגבש תשובה שנונה מרוב ההפתעה, היא נכנסה לכיתה.
לימים הבנתי שדעותינו חלוקות על יותר נושאים מהגדרות הבסיס של המפלגה הרפובליקנית; היא מחזיקה במעמד בכיר מטעם מפלגה שמנוגדת לדעותיי ולפעילותי הפוליטיות, ואני רואה לא מעט דברים שבהם היא מעורבת, ושאיתם אני לא מסכימה. אבל בעזרת הקורס הזה, והיחס ממנה, למדתי דבר חשוב: גם אם הם בצד השני, זה לא אומר שהם השטן. אנחנו לא צריכים להיות מאותו מגדר, אותה דת, אותו רקע אתני, אותם דעות פוליטיות, אותם גילאים או אפילו אותם חוגים כדי להסתדר, או להכיר בערך של השני.
---
בקיץ הזה, למדתי מה ההבדל בין הדחקה לסבלנות. הדחקה זה להתעלם מהעובדה שכל החברים שלך עוזבים וטסים וממשיכים בחייהם, וסבלנות זה לא להישבר מזה, אלא לחכות בסבלנות (בערך) עד שתוכלי להיפגש איתם שוב.
בקיץ הזה, למדתי להעריך מחדש את המדינה שלי. כשמסתובבים 5 ימים עם אמריקאים שמתפעלים מהכל בארץ, אתה יוצא עם תחושת ציונות א-לה יום העצמאות. בערב הראשון, מצאתי את עצמי מספרת לשניים מהקבוצה על הפיגוע שבו נרצח אחיה של אחת מבנות כיתתי; ביום אח"כ, התפרקתי בהר הרצל, יחד עם קבוצת האמריקאים. זאת נקודת מבט שונה, אבל טובה.
בקיץ הזה, למדתי לא להתאבד על אהבה לעיר. חזרתי לגור עם ההורים לפני שבוע. לא אשקר - זה לא קל, במיוחד המרחק - אבל אני עושה את זה מתוך מודעות שההתנהלות שלי בירושלים הייתה בלתי-אחראית. אני מתכננת לחזור לירושלים, כשאוכל, והעיר הזאת תמיד תהיה חלק ממני, אבל אני לא אתן אותה לבלוע אותי - אני אחזור אליה כמו שצריך, בלי טיפת חרטה או טינה.
ובקיץ הזה, למדתי להתענג על השמחות הקטנות בחיים.
שבוע ראשון מעולה בלימודים, חבר'ה.
-גבריאלה
לכבוד השנה האקדמית החדשה, אני מביאה פה את סיפורם של שלושה מורים שהיו לי, שמהם למדתי דברים חשובים. המעניין הוא, שמכל אחד למדתי משהו שלא קשור ולו במעט למה שהוא או היא לימדו.
*
הוא היה גבר ממוצע, עם שיער שחור ועיניים חמות. בכיתה ד', הוא יזם והקים פינת חי בבית ספר שלנו, עם ארנבים ותוכים. בשביל בית ספר ממ"ד בקצה של שכונה חדשה בשפלה, זה היה די מהפכני.
הוא סיפר לנו פעם, בחיוך, שעצרו אותו בתחנה המרכזית בספירת העומר, כי חשבו שהוא מחבל. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו מקרוב עם סוגיית השסע העדתי\הבקע היהודי-ערבי; עד אז, שמענו עליה רק מהטלויזיה וההורים המודאגים. אבל פתאום המורה שלנו לטבע+ מקבל תווית של ערבי - איך הם לא מזהים שהוא, נו, משלנו?
הוא היה לוקח אותנו לגבעות המוריקות מאחורי הבית ספר, מכין לנו תה בפינג'אן, ומלמד אותנו את שמות הצמחים בדרך. פעם אחת, התעופף לנו לתוך הפינג'אן זבוב; בין קריאות הגועל של ילדות קטנות, הוא הוציא בשלווה את הזבוב חסר המזל וסיפר לנו על "בטל בשישים". שנים לאחר מכן, כשקראתי לראשונה את "רומן רוסי" של מאיר שלו, לא הבנתי למה אני אוהבת כל-כך את דמותו של יעקב פינס; היום, אני יכולה לומר שהמורה הזה היווה מעין יעקב פינס בשבילי. האיש שלקח אותנו אל מחוץ לכתלי בית הספר והראה לנו את הטבע, את התרבות, את הדברים שלא נכנסו אז לספרי הלימוד.
אבל כמו שגעונו של יעקב פינס, ששמע קריאות בלילה שאף אחד אחר לא שמע, גם המורה הזה הגיע למקום של טירוף מסוים.
מערכת הבחירות הנוכחית בבית שמש היא יצרית מאי פעם, אבל טבולה במקצועיות ושנינות שלא נראו במחוזותינו. המודעות מעוצבות היטב (חוץ מעלון אחד שהשתמשו בו בcomic sans ואותו מטה שמע ממני כבר את דעתי) הקרב הראשי הוא בין משה אבוטבול, ראש העיר המסואב שהיווה בובה של ש"ס בעיר במשך 5 השנים האחרונות, לבין אלי כהן, פוליטיקאי מעט חלקלק אבל מקצועי יותר מאבוטבול. רבים שרואים בבית שמש את ביתם, רואים באלי כהן את התקווה האחרונה של הציבור הלא-חרדי בבית שמש. "אם אבוטבול מנצח", הם אומרים, "אין טעם לנסות שוב, העיר תהיה כולה חרדית בעוד 5 שנים".
המורה שלי נקלע למקום הזה, של הפחד התהומי מאבוטבול. הוא משוטט ברחבי הפייסבוק ותומך בנלהבות באלי כהן, עם גרפיקה לא משהו ועקשנות גדולה. אני מבינה את המקום ממנו הוא מגיע, אבל מדובר באיש שראיתי כאדם שונה לחלוטין. פעיל סביבתי, מורה, פתאום איבד את הצפון וננעל על מטרה, תוך התעלמות מהסביבה (וגם קצת מהשפיות).
השיעור שלמדתי ממנו הוא פשוט: גם הגיבורים הכי גדולים שלך הם בני אדם. אף אחד לא מושלם, ואסור להעמיד מישהו על מעמד גבוה - גם בגלל מה שזה עלול לעשות לו, וגם כי אתה תתאכזב מכל דבר שיעשה.
**
כשאני חושבת על אנשים גדולים מהחיים, אני בראש ובראשונה חושבת עליה.
היא הייתה, ועודנה, מהווה מודל לחיקוי עבורי. אני חוששת שאפילו בחרתי את החוג השני שלי באוניברסיטה בגלל שהיא לימדה אותו בתיכון כמו ששפים מרכיבים תפריט טעימות - בדרך מעולה, שבגלל גודל המנות השאיר טעם של עוד.
כיסוי ראש, תלתלים מבצבצות ממנו, קול צרוד תמידית - אלה היו סימני ההיכר שלה באולפנה. כמו עוד כמה מהמורות, היא הייתה חברה בשושלת מלוכה דתית-לאומית, והפעם מצד בעלה (שעוד המשיך ועלה ועכשיו מעצב את עתידה של מדינת ישראל, רק בגדול יותר), אבל לא ראו את זה עליה, ובקושי שמעו.
כל אחת שדיברה איתה - על הכל, מהעבודת שורשים שהיא צריכה להגיש ועד התלבטויות לגבי שירות לאומי או צבא - היא לקחה ברצינות. היא מעולם לא צחקה על תלמידותיה או ירדה עליהן, ותמיד עמדה לצידנו.
היא סירבה לתת לנו לקרוא לה 'המורה'. תמיד רק בשמה הפרטי. היא לא רצתה שנרגיש שהיא מעלינו, ולכן אנחנו חייבות לציית; במקום, היא בנתה אצלינו אמון שכזה, שלמדנו ממנה, גם כשהיא לא הפעילה עלינו פד ואיומים. אני מעולם לא הצלחתי לקרוא לה בשמה הפרטי (עד היום, אגב), ואחרי פעם-פעמיים שהעירה לי בחיוך, הניחה לי. כנראה שהיא הבינה שאצלי, הכבוד למורים הושרש כה עמוק, שאני לא מסוגלת להוריד ממנה את תואר הכבוד של 'מורה'.
היא טסה איתנו לפולין, והתפרקה איתנו. בכינו כשהיא סיפרה לנו, בדמעות, על המסע הקודם שלה לפולין עם הבנות שלה (לא התלמידות, תמיד 'הבנות שלי'). לא היה שם דיסטנס, הייתה רק קרבה.
מתוך הדברים הרבים והטובים שלמדתי ממנה, אחד הבולטים מובא במילותיו של הדוקטור מסדרת הטלויזיה המופתית Doctor Who:
אין דבר כזה "לא חשוב", יש דבר כזה "לא לגיטימי". וכבר בכיתה יא', המורה הזאת ציפתה מאיתנו להתנהג כמו גדולות - ועשינו את זה (או ניסינו); התבגרנו מהר מדי באותה שנה גורלית, ונאחזנו בשפיות, ועשינו הכל כדי לצאת בסדר. אני חושבת שהצלחנו, וחלק גדול מזה ניתן לזקוף לזכותה של האישה שמעולם, מעולם לא המעיטה בערכו של אף אחד.
***
נרשמתי לקורס בחשש מסוים. עם כותרת כמו "דת ומדינה", באוניברסיטה העברית, אפשר לצפות לחיכוכים. לא הכרתי את המרצים, אבל בתחילת שנה ב', עוד חשבתי שכל המרצים במחקלה הם גאונים.
היא גם מתולתלת, אבל ללא כיסוי ראש, ולוותה באיש גבוה, ממושקף, וחובש כיפה. השיעור הראשון נפתח בהיכרות קצרה עם מערך השיעורים, ואז הייתה קפיצה לתוך החומר.
איני זוכרת באיזה הקשר הדבר קרה, אבל הדיון נסוב למפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ובין השאר, היא אמרה משהו ברוח "זאת מפלגה נוצרית, שמתנגדת להפלות ומקדמת את המדיניות הזאת בקונגרס במגוון תחומים".
עכשיו, אני רפובליקנית, בעיקר בתחום הפיסקאלי, אבל יש לי הרבה מאוד קרובי משפחה וחברים אמריקאים שהם רפובליקנים, והפלא ופלא, הם לא נוצרים. חלקם גם לא נגד הפלות, ויש כאלה (אבל מעט) שמדי פעם יודו בזה שיש דברים שאובמה עושה דווקא בסדר. הרמתי את ידי, היא נתנה לי את רשות הדיבור, והערתי לה על ההצהרה הגורפת והמוטעית שלה.
שקט מסוים השתרר בכיתה - בכל זאת, שיעור ראשון - בציפיה לתגובתה של המרצה. היא הסתכלה עליי לרגע, קיבלה באלגנטיות את הטענות שלי, והמשיכה בשיעור. אנחת הרווחה שלי השתובבה לה עם ניצחון קטן.
אבל מאז, בשיעורים, היססתי לדבר. חשתי עוינות מסוימת מצד המורים בקדמת הכיתה, והרמות היד שלי נהיו פחות ופחות תכופות, עד שהפסקתי לבוא לשיעורים מתוך מחאה.
בשיעור האחרון החלטתי לבוא בכ"ז. כשנכנסתי לכיתה, המורה ההיא הייתה בדיוק מאחוריי; מכיוון שישבתי בשורה הראשונה בכל שיעור וידעתי שהיא מזהה אותי, קצת חששתי מהתגובה שלה. אבל היא, במקום לנזוף, שאלה בנעימות, "איפה היית? היית חסרה לנו בשיעורים". לפני שהספקתי לגבש תשובה שנונה מרוב ההפתעה, היא נכנסה לכיתה.
לימים הבנתי שדעותינו חלוקות על יותר נושאים מהגדרות הבסיס של המפלגה הרפובליקנית; היא מחזיקה במעמד בכיר מטעם מפלגה שמנוגדת לדעותיי ולפעילותי הפוליטיות, ואני רואה לא מעט דברים שבהם היא מעורבת, ושאיתם אני לא מסכימה. אבל בעזרת הקורס הזה, והיחס ממנה, למדתי דבר חשוב: גם אם הם בצד השני, זה לא אומר שהם השטן. אנחנו לא צריכים להיות מאותו מגדר, אותה דת, אותו רקע אתני, אותם דעות פוליטיות, אותם גילאים או אפילו אותם חוגים כדי להסתדר, או להכיר בערך של השני.
---
בקיץ הזה, למדתי מה ההבדל בין הדחקה לסבלנות. הדחקה זה להתעלם מהעובדה שכל החברים שלך עוזבים וטסים וממשיכים בחייהם, וסבלנות זה לא להישבר מזה, אלא לחכות בסבלנות (בערך) עד שתוכלי להיפגש איתם שוב.
בקיץ הזה, למדתי להעריך מחדש את המדינה שלי. כשמסתובבים 5 ימים עם אמריקאים שמתפעלים מהכל בארץ, אתה יוצא עם תחושת ציונות א-לה יום העצמאות. בערב הראשון, מצאתי את עצמי מספרת לשניים מהקבוצה על הפיגוע שבו נרצח אחיה של אחת מבנות כיתתי; ביום אח"כ, התפרקתי בהר הרצל, יחד עם קבוצת האמריקאים. זאת נקודת מבט שונה, אבל טובה.
בקיץ הזה, למדתי לא להתאבד על אהבה לעיר. חזרתי לגור עם ההורים לפני שבוע. לא אשקר - זה לא קל, במיוחד המרחק - אבל אני עושה את זה מתוך מודעות שההתנהלות שלי בירושלים הייתה בלתי-אחראית. אני מתכננת לחזור לירושלים, כשאוכל, והעיר הזאת תמיד תהיה חלק ממני, אבל אני לא אתן אותה לבלוע אותי - אני אחזור אליה כמו שצריך, בלי טיפת חרטה או טינה.
ובקיץ הזה, למדתי להתענג על השמחות הקטנות בחיים.
שבוע ראשון מעולה בלימודים, חבר'ה.
-גבריאלה
