I.
הפוסט הזה בהתהוות כבר הרבה מאוד זמן, והוא נולד ביום אחד קריר ובהיר במרץ 2012, במרפסת של קפיטריית רחל בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. הפוסט הזה לא מודע לכך שהוא נולד אז, אבל במקום לקפוץ אחורה בכרונולוגיה של המסע הזה כל פעם מחדש במהלכו, אתחיל מפה.
ישבתי עם שניים מחבריי ובחור נחמד בשם אור, במה שתתברר לי בדיעבד כצומת דרכים חשובה ביותר בחיי, אולי אחת החשובות. ידיד שלי שכנע אותי לבוא איתו, ונענתי לבקשתו; באוויר הקריר של תחילת מרץ, עם הנוף של רוב ירושלים פרושה מלפנינו, אור סיפר לי על תנועה חברתית בירושלים, תנועה פלורליסטית, תנועה צעירה ופעלתנית, תנועה ששואפת לטוב.
כחצי שנה לאחר מכן, כשעזרנו לידיד לצבוע את הדירה שלו וסתם דיברנו, אמרתי לו ברגע של גילוי לב שאותה פגישה היא הסיבה שאני עדיין פעילה בתא, ובתנועה. והיום, אני עוד יותר בטוחה בזה. התמונה שהוא שירטט לי, של ירושלים סובלנית, מקבלת, צעירה, אטרקטיבית, קסמה לי. מאז ומעולם הייתי מאוהבת בעיר הזאת, המסובכת והמהממת הזאת, והתנועה הזאת מלאה באנשים שמאוהבים בה אפילו יותר ממני.
מאז שהצטרפתי, השאלה הכי פופולרית (עם תוספות, מלל, טונים ברמות שונות, ובליווי שפת גוף מגוונת, מהתרסה ועד לסקרנות אמיתית) בקרב חברים ומשפחה היא: "איך את, כבחורה דתיה, יכולה להיות פעילה בתנועה של חילונים?"
ותמיד מחדש אני מוצאת את עצמי מסבירה לכולם (החל מבנות אולפנא ועד לסבתא שלי) מה המשמעות של פלורליזם, של הרצון לחיות בשלום ואחווה עם שכניי החילונים והחרדים, ולמה הוא חשוב לי עד כדי פעילות חברתית-פוליטית בכיוון זה.
"אבל הם לא משלנו," הם היו אומרים. "הם משתמשים בך כעלה תאנה." וטענות אלה הובילו לויכוחים סוערים עוד יותר - כה סוערים וחשובים, למעשה, שכתבתי עוד כמה פסקאות בעניין ולאחר התלבטות, מחקתי אותם. את דעותיי על דתו מדינה שטחתי בפניכם כבר כמה פעמים, ולא בזה עסקינן היום.
II.
אחד מהזכרונות הכי מוקדמים שלי מארוחות שבת, זה שאבא היה נותן גם לי לקדש, אחריו. הייתי עומדת על הכיסא (הפעם היחידה בשבוע שעשיתי זאת בהרשאה מההורים), מחזיקה את הכוס שלי, ומברכת. זה מעולם לא היה דבר מוזר, מעולם לא נידון אצלנו, וזה פשוט היה נתון. עם אורחים, בלי - עם כולם. בחנוכה, כולם בבית הדליקו נרות; בפסח, כולם קראו בהגדה; בסוכות, כולנו היינו מטילים את ארבעת המינים.
אף אחד לא קיבל פטור. כולנו ניקינו את הבית לקראת שבת, למדנו לעשות כביסה, עזרנו בבית לקראת פסח; אבא שלי לעיתים קרובות מבשל את כל האוכל לקראת שבת, ואחי הרים כמה וכמה ערבי חברים מכובדים בבית, בלי שאמא שלי תצטרך להרים אצבע.
ולכן, כשהגעתי למקומות בחיי בו תפקידים מגדריים נידונו ביותר מקלילות הדעת והקבלה העיוורת של המסגרות הדתיות, הייתי מרימה גבה וממשיכה הלאה. מעולם לא חונכתי שאני לא יכולה או מסוגלת למה שגבר מסוגל אליו - הלכתי לחוג ג׳ודו ולחוג קרמיקה, ואמא שלי התלהבה מהתוצאות בדיוק באותה המידה.
אבל מה? מעולם לא קראתי לעצמי פמיניסטית. עד היום, המילה הזאת מעוררת בי הרמת גבה וחיוך מעט מתנשא במקרה הטוב, וסלידה מיידית במקרה הרע. כי פמיניסטיות במציאות שלי לא היו הנשים האמיצות שתיאוריהן בספרים שקראתי כה קסם לי - פמיניסטיות היו נשים שטענו שנשים יותר טובות מגברים, והדת, שעיצבה את העולם מראשית הציוויליזציה, הדירה את הנשים מהשיח ומהשלטון.
(הבעיה העיקרית שלי עם הטיעון הזה הוא העובדה שחושבים שנשים טובות יותר מגברים. להשוות את המינים באופן תלוש מהמציאות ומהתרבות הנוכחית מביא לך רק רשימה יבשה של נתונים ביולוגים שאין להם משמעות עבור העולם הממש-לא-מופשט שלנו. ולכן, יש לנו מציאות סבוכה, שבה יש לכל אחד ואחת יכולת לעשות מה שהם רוצים, אבל מגבלות חברתיות-מגדריות-תרבותיות מונעות מהם לעשות כך. ואני לא מדברת רק על הצד הנשי - אני מדברת גם על חופשת הורה לאחר לידה.)
וכמו רוב הדברים בחיי, הכניסה שלי לעולם הפמיניזם הדתי הגיע מהכיוון הכי פחות צפוי - מגבר חילוני. ידיד קרוב שלי הכיר לי את קבוצת הפייסבוק 'אני פמיניסטית דתיה - וגם *לי* אין חוש הומור' (שמסתבר שהשם נולד מטור של יאיר לפיד - הדבר היחיד הטוב שיצא מהטורים שלו בעיתון? דונו), והסתובבתי בו בתור חברה שקטה, עם לייק ותגובה פה ושם. לאט לאט נחשפתי לעולם אחר - לעולם של נשים אמיצות וגברים לא פחות אמיצים, שמחפשים לתקן עוולות ולנהל אורח חיים דתי ושוויוני. אני לא יכולה להצביע על נקודת הכניסה המדויקת שלי, אבל אתמול התפללתי במניין השוויוני הראשון שלי.
אחד הדברים הבולטים בפמיניזם הדתי, שבא לידי ביטוי בקבוצה הזאת בפייסבוק, זה הדיון והרצון הטוב. הוא תמיד מתקדם, מחפש את עצמו, מבאר ומברר, ולא לוחץ. נשים אורתודוקסיות שוכנות לצד קונסרבטיביות ורפורמיות בשוויון נפש, וזה בסדר לא להסכים עם גישתה של חברה לקבוצה לסוגיה מסוימת - חשוב לכבד, כמובן, אבל לא חייב להסכים.
קשה לי לראות כבר דיכוטומיה בין פמיניזם לדת, אבל יש הרבה אנשים שלא רואים את שני העולמות האלה עולים בקנה אחד. לשמחתי, אני מכירה מעט מאוד אנשים כאלה, ותודות לקבוצה, כשאפגוש כאלה, אדע מה לענות להם.
III.
"הוא נולד בתל אביב, למד בתיכון החדש, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב, היה קצין רפואה ראשין של צה"ל, הגיש תכנית רדיו עם דוד גרוסמן - וכמו כל שמאלני, הוא צריך להיות מיוחד, אז הוא ימני". כך ליאור שליין מכיר את האורח, אריה אלדד (אז חבר כנסת) לקהל באולפן.
בפרפראזה מסוימת - גדלתי בבית ימני-ליברלי, למדתי במוסדות בעלות אופי ימני מובהק (יותר ופחות), ועשיתי שירות לאומי בשנה הראשונה שלי במוזיאון שבו רוב צוות ההדרכה היו נשים ממגורשות גוש קטיף. הולדת המודעות הפוליטית שלי הייתה באוגוסט 2005, ואפשר לנחש טוב מאוד איפה נחה הנאמנות שלי.
ויחד עם זאת, הייתי מאוד פאסיבית בפעילות שלי. ההפגנה הראשונה שהשתתפתי בה הייתה ב2009, נגד ההקפאה, והייתי באיזור ההפגנה סה"כ חמש דקות. נפגשנו שם, כמה חברות טובות באמצע שנת שירות, והלכנו לדבר על השירות; בסיום ההפגנה, חזרנו לקבוצות השונות וחזרנו לאיזורים השונים בארץ עם הבית ספר, סניף בנ"ע, או קבוצה מאורגנת, שאיתה באנו.
ואז הגעתי לאוניברסיטה העברית. ולא סתם, לחוג למדע המדינה, מקום שממנו צומחים הפוליטיקאים של הדור הבא (שלאו דווקא מסתובבים במסדרונות הכנסת. הרי הכל פוליטי, כפי שלמדנו בשיעור הראשון). ופתאום, מצאתי את עצמי מדבררת את הימין מול אנשים שהגיעו מההתיישבות העובדת, אנשים שינקו אידאולוגיה פוליטית כלשהי מהגיל הכי צעיר וכפי שאפשר לראות מההיסטוריה של קבוצת הפייסבוק של השנתון שלי בחוג, ששים אלי ויכוח על כל אלמנט פוליטי.
אם זה לא הפוסט הראשון שאתם קוראים בבלוג שלי, אתם יודעים שאני תומכת בלתי-מעורערת בזכויות הקהילה הגאה. אני גם תומכת בזכותן של נשים על גופן, ובנסיונות הידברות וגישור בין אוכלוסיות חלוקות. אבל מבחינה מדינית-בטחונית, אני ימין מובהק. זה לא שאין לי אמון בבני הדודים. אל תבינו אותי לא נכון - יש לי בדיוק את אותה כמות אמון בצד שלי. מבחינה פוליטית, אין לי אמון באנשים שעוסקים במו"מ המדיני - יש לי יותר אמון בשוחרי השלום מבחוץ, שנפגשים עם פלסטינים ומדברים איתם ומכירים את הצד השני.
(בתור אזרחית אמריקאית, יש לי עוד ברוך; מבחינה כלכלית, אני רפובליקנית מוצהרת, ומבחינה אזרחית-חברתית, אני דמוקרטית. אני נאלצת להזדהות ככזאת בגלל שהמפלגה הרפובליקנית הקצינה בשנים האחרונות לכיוון לא מעודד בכלל.)
הבעיה בפוליטיקה, במיוחד מחוץ לכתלי האקדמיה, היא שאנשים רואים אותה כשחור ולבן. כדי שיקשיבו לך, או יאמינו לך, אתה צריך להסביר הכל בהגדרות מובנות מראש - ימין-שמאל, סוציאליסט-ליברלי, וכיו"ב. לראיה - כל פעם מחדש, כשאני אומרת בנוכחות הוריי שאני "ליברלית קלאסית" (בהקשר אמריקאי), אמא שלי אומרת, "אבל חשבתי שאת לא מחבבת את אובמה".
ואני נאנחת ומנסה להסביר, בתקווה שהפעם, לפחות, יקשיבו לי.
---
הרבה יותר קל להיות קיצוני, לכל צד. אמנם משמיצים אותך, אבל אתה מתווכח בעיקר עם הצד השני, או עם המקלסים, ולא עם עצמך. בתור בר-פלוגתא, הייתי מעדיפה את העורך-דין הממולח בתבל מאשר להתווכח מול עצמי; כי בסוף הדיון, שנינו נפרדים לדרכנו. אני לא יכולה להתחמק מהצד השני שלי בסופו של התלבטות עם עצמי.
ובכל זאת, אני בוחרת לחיות את חיי על הגדר. לחיות את חייך רק בצד אחד מונע ממך לראות את הצד השני. אמנם זה מקנה מידה מסוימת של שקט נפשי, אבל לסקרנים לא תהיה תקווה.
במקום לסכם כמו שצריך את הפוסט הזה, אתן לאשף המילים ג'ד ברטלט לדבר במקומי. (צריך לראות רק את 2 הדקות הראשונות.)
"מכל תיאוריה, במידתיות".
שבת שלום, חברים. שנדע למצוא את דרך המלך.
-גבריאלה
