אני מראש מבקשת מחילה - הפוסט נכתב ממש כמה דקות לפני כניסת שבת, ולכן הוא לא מפורט כפי שהייתי רוצה. צפו לפוסט נוסף על חירות ודת במדינה יהודית-דמוקרטית בקרוב. שבת שלום!
---
בסוף יוני 2009, השכבה שלי נסעה לרובע היהודי בירושלים לשבת סיום י"ב. חוץ מהחוויה האנתרופולוגית של להסתובב ברובע היהודי עם לפחות 2 בנות שכבה שמחזיקות בי כאילו אני מעקה מהלך כי אף אחד לא אמר להם לא לבוא עם עקבים לעיר העתיקה, הייתה שבת מרגשת - בכ"ז, שבת אחרונה של כיתה י"ב. לדעתי, בשבת הזאת ראיתי בפעם האחרונה כמה מבנות שכבתי, שלא ראיתי שוב עד היום. ככה זה כשלומדים בפנימיה.
אחד ה'פעילויות' הייתה שיחה, בשבת בצהריים, עם בעלה של המחנכת שלי. התיישבנו במעגל, על כיסאות, בכיתת פעילות במדרשת הרובע; בעוד שהוא דיבר על חינוך וערכים, על יציאה לדרך חדשה, אני שיחקתי עם בנם הפעוט על הרצפה.
אבל גם משם, היה אפשר לשמוע את דבריו. אני לא זוכרת לחלוטין את התוכן, אבל אני זוכרת שהוא נתן זוית חדשה לנושא החינוך, ועל חשיבות העבודה שלנו בשנת השירות.
עד אז, שמענו את אותם דברים על השירות הלאומי - תרומה למדינה, החזרה לחברה, וכו' וכו'. אבל בשיחה הזאת, הדובר נתן את הזוית שמאוחר יותר, נתנו לנו גם בסמינריונים ובשירות עצמו - את הנגיעה האישית, עם החניכים שלנו, והתרומה לעצמנו, שבסופו של דבר גם תשפיע על מה שאנחנו עושים בעתיד.
היום, במבט אחורה, אני יכולה לומר בביטחון גמור שהוא צדק. השירות שלי השפיע עליי ועל החלטותיי בעתיד, ואני לא מתחרטת על זה לרגע.
יחד עם כתבי הרס"ג והרמב"ם משיעורי מחשבת, עיצבתי קו אמוני לעצמי שעד היום אני מחזיקה בו. אחד העקרונות שעל-פיהם אני חיה, זה עיקרון ההבנה - אני רוצה להבין את מה שאני עושה, את ההגיון מאחורי זה. אמונה עיוורת לא קוסמת לי, אבל אני מבינה את יתרונותיה; סגידה ופולחן אישיות הם מהדברים הנתעבים בעולם לדעתי, ובמיוחד ביהדות.
במסגרת החוקים והתקנות שמתעופפות באוויר משני הצדדים של המפה הפוליטית על כל מה שקשור לרבנות הראשית, אני רוצה לצרף את קולי למוחים נגד הרבנות כפי שהיא היום. זה גוף מנוון, מסורבל ועצוב, שעיקר הרושם שהוא משאיר על אנשים הוא רושם מגעיל ומנוכר. הוא עושה בדיוק את ההיפך ממה שהוא אמור לעשות.
הרבנות הופכת את הדת למשהו אדמינסטרטיבי, לא יותר מעוד טופס שצריך למלא ועוד תור ארוך שצריך לחכות בו. יש לה פוטנציאל ליותר מזה, אבל היא הפכה למכונת ג'ובים.
נכחתי בכמה וכמה דיונים על הרבנות בחודש האחרון, אבל אחד הצובטים היה בתחילת השבוע הזה, בו שמעתי מישהו צועק שצריך למגר את המוסד הזה, שצריך להילחם נגדו. ליבי נחמץ.
ואז חשבתי על זה. למה כאב לי לשמוע את זה? כי בתת-מודע שלי, אני הולכת לאותו מקום קדום, שבו מוסד הרבנות קשור בהכרח אל האמונה שלי. היום, האמת מאוד רחוקה מכך. מה שכואב לי היום, זה שהרבנות, בתור הפנים המייצגות של הדת הממסודת בחברה, לא עושים לה טוב בכלל.
אז כן, אני - בתור בחורה דתיה - מאמינה שצריך לעשות רפורמה עמוקה בכל מה שקשור לשירותי הדת בישראל. אני מאמינה שעם נגיעה אישית יותר, קצת פחות כוללנית, אפשר להנעים את המוסד הזה על הציבור. בעניין נישואים אזרחיים אני עוד אכתוב פוסט, אבל לבינתיים, צריך ואפשר לשנות את זה. זה יעשה לנו רק טוב.
בעלה של המחנכת שלי עשה את הצעד הזה - הוא קם והתנדב, שם את עצמו בעין הציבור הבוחנת כי הוא רצה לעזור ולהשפיע. והיום, הוא שר החינוך.
ההיסטוריה שזורה באנשים שקמו ועשו כדי לשנות את מה שהם לא אהבו, ואנשים שרק השמיעו קולות. אני מקווה שנהיה מהזן הראשון - אני מתכוונת להיות מהזן הזה.
שבת שלום,
גבריאלה
---
בסוף יוני 2009, השכבה שלי נסעה לרובע היהודי בירושלים לשבת סיום י"ב. חוץ מהחוויה האנתרופולוגית של להסתובב ברובע היהודי עם לפחות 2 בנות שכבה שמחזיקות בי כאילו אני מעקה מהלך כי אף אחד לא אמר להם לא לבוא עם עקבים לעיר העתיקה, הייתה שבת מרגשת - בכ"ז, שבת אחרונה של כיתה י"ב. לדעתי, בשבת הזאת ראיתי בפעם האחרונה כמה מבנות שכבתי, שלא ראיתי שוב עד היום. ככה זה כשלומדים בפנימיה.
אחד ה'פעילויות' הייתה שיחה, בשבת בצהריים, עם בעלה של המחנכת שלי. התיישבנו במעגל, על כיסאות, בכיתת פעילות במדרשת הרובע; בעוד שהוא דיבר על חינוך וערכים, על יציאה לדרך חדשה, אני שיחקתי עם בנם הפעוט על הרצפה.
אבל גם משם, היה אפשר לשמוע את דבריו. אני לא זוכרת לחלוטין את התוכן, אבל אני זוכרת שהוא נתן זוית חדשה לנושא החינוך, ועל חשיבות העבודה שלנו בשנת השירות.
עד אז, שמענו את אותם דברים על השירות הלאומי - תרומה למדינה, החזרה לחברה, וכו' וכו'. אבל בשיחה הזאת, הדובר נתן את הזוית שמאוחר יותר, נתנו לנו גם בסמינריונים ובשירות עצמו - את הנגיעה האישית, עם החניכים שלנו, והתרומה לעצמנו, שבסופו של דבר גם תשפיע על מה שאנחנו עושים בעתיד.
היום, במבט אחורה, אני יכולה לומר בביטחון גמור שהוא צדק. השירות שלי השפיע עליי ועל החלטותיי בעתיד, ואני לא מתחרטת על זה לרגע.
יחד עם כתבי הרס"ג והרמב"ם משיעורי מחשבת, עיצבתי קו אמוני לעצמי שעד היום אני מחזיקה בו. אחד העקרונות שעל-פיהם אני חיה, זה עיקרון ההבנה - אני רוצה להבין את מה שאני עושה, את ההגיון מאחורי זה. אמונה עיוורת לא קוסמת לי, אבל אני מבינה את יתרונותיה; סגידה ופולחן אישיות הם מהדברים הנתעבים בעולם לדעתי, ובמיוחד ביהדות.
במסגרת החוקים והתקנות שמתעופפות באוויר משני הצדדים של המפה הפוליטית על כל מה שקשור לרבנות הראשית, אני רוצה לצרף את קולי למוחים נגד הרבנות כפי שהיא היום. זה גוף מנוון, מסורבל ועצוב, שעיקר הרושם שהוא משאיר על אנשים הוא רושם מגעיל ומנוכר. הוא עושה בדיוק את ההיפך ממה שהוא אמור לעשות.
הרבנות הופכת את הדת למשהו אדמינסטרטיבי, לא יותר מעוד טופס שצריך למלא ועוד תור ארוך שצריך לחכות בו. יש לה פוטנציאל ליותר מזה, אבל היא הפכה למכונת ג'ובים.
נכחתי בכמה וכמה דיונים על הרבנות בחודש האחרון, אבל אחד הצובטים היה בתחילת השבוע הזה, בו שמעתי מישהו צועק שצריך למגר את המוסד הזה, שצריך להילחם נגדו. ליבי נחמץ.
ואז חשבתי על זה. למה כאב לי לשמוע את זה? כי בתת-מודע שלי, אני הולכת לאותו מקום קדום, שבו מוסד הרבנות קשור בהכרח אל האמונה שלי. היום, האמת מאוד רחוקה מכך. מה שכואב לי היום, זה שהרבנות, בתור הפנים המייצגות של הדת הממסודת בחברה, לא עושים לה טוב בכלל.
אז כן, אני - בתור בחורה דתיה - מאמינה שצריך לעשות רפורמה עמוקה בכל מה שקשור לשירותי הדת בישראל. אני מאמינה שעם נגיעה אישית יותר, קצת פחות כוללנית, אפשר להנעים את המוסד הזה על הציבור. בעניין נישואים אזרחיים אני עוד אכתוב פוסט, אבל לבינתיים, צריך ואפשר לשנות את זה. זה יעשה לנו רק טוב.
בעלה של המחנכת שלי עשה את הצעד הזה - הוא קם והתנדב, שם את עצמו בעין הציבור הבוחנת כי הוא רצה לעזור ולהשפיע. והיום, הוא שר החינוך.
ההיסטוריה שזורה באנשים שקמו ועשו כדי לשנות את מה שהם לא אהבו, ואנשים שרק השמיעו קולות. אני מקווה שנהיה מהזן הראשון - אני מתכוונת להיות מהזן הזה.
שבת שלום,
גבריאלה
