A man who wants to lead the orchestra must turn his back on the crowd. -Max Lucado

לפני כשנה וחצי, התקיימו בחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. לאחר הסיבוב הראשון, וכשהאבק שקע, התגלה שעם ספירת קולות המילואימניקים, שני המועמדים לנציגות החוג ללימודי מזרח אסיה - ש' וא' - קיבלו את אותו מספר קולות. הבחירות החוזרות נקבעו ליום רביעי, שבוע לאחר מכן, ואז נפתחה המערכה. התומכים של שני המועמדים ראו בבחירות החוזרות את הישורת האחרונה והסמלית ביותר; לא בחלו באמצעים, הזעיקו את כל החברים שיכלו לעזור, והתגייסו למאבק.

ובעין הסערה, עמדו ש' וא'; נחושים לנצח, אבל נבוכים מהמעמד ומהסערה שהתחוללה סביבם. 

גילוי נאות - אני בצד של ש', וחברה בתא אליו הוא משתייך. אבל ברטרוספקט, הקרב לא היה שלהם, אלא של התאים הפוליטיים באוניברסיטה אליהם הם השתייכו.

***

אז מה היה לנו?

יותר מדי, ולא מספיק.

יותר מדי פוליטיקה, יותר מדי זריקת רפש, יותר מדי מהכל. בגלל ההכרזות של הבית היהודי, האופי שהתלבש על המערכת הזאת היה פוליטי הרבה יותר ממה שראוי. לא שבחירת הרבנים הראשיים בעבר לא היה פוליטי, אבל בקרבה כזאת למערכת בחירות רווית יצרים והשמצות, למערכה הזאת של הרבנות הראשית התלווה גם נימה אישית.

מה שאני כן יכולה להבטיח לכם זה שאני לא אלאה אותכם ב'מנהיגות רוחנית' ו'מצפן מוסרי של המדינה' ו'מדינה יהודית ו'. אני אגיד לכם ישר - אני לא חושבת שהרבנות הראשית צריכה להיות מוסד ממשלתי. אני גם לא חושבת שהיא צריכה להיות חלק אינטגרלי מהמנגנון הממשלתי. כי ברגע שדת נקשרת לפוליטיקה, כל רובד של הדת שנוגע בפוליטיקה נצבע בצבעים עזים של אינטרסנטיות ושחיתות, גם אם הוא לא כזה.

אני דתיה. אני לא חושבת שמדינת ישראל צריכה לתלות את כל הסיכויים לקיומה בהמשך המימון של מוסד כה מסואב ובעייתי. כמו שצוין רבות בתקשורת השבוע, ה'תבוסה' היא לא של הציונות הדתית, אלא של נפתלי בנט; לכל איש בציונות הדתית יש גם ככה את הרב שלו, וכך גם בציבור החרדי. הרבנות הראשית כיום היא משרד החוץ של הדת; היא הפרצוף של הדת כלפי הציבור החילוני בארץ. לרוב הציבור החילוני אין דמות רוחנית, ובתחנות החשובות בחייהם - לידה, נישואין, גירושין - הם פוגשים את המוסד הזה, ומה שהם רואים לא קוסם להם בכלל.

אנחנו קשורים לרבנות הראשית בחבלי הדת. הם מייצגים אותנו. והם לא עושים לנו שירות טוב בכלל. ועד שהמדינה תעשה צעד דרמטי ומעולה, שעובד יפה מאוד במדינות אחרות בעולם (ארה"ב, בריטניה, קנדה, ועוד הרבה מדינות) ותפריד את הדת מהמדינה תוך כדי שמירה על כבודה של כל אחת ממוסדות אלה, אנחנו צריכים לעבוד עם המערכת שנמצאת בידינו.

דובר פה הרבה בחודשים האחרונים על מי ראוי להיות רב ראשי לישראל. האמת? לדעתי, מי שראוי להיות הרב הראשי לישראל לא יציג מעולם מועמדות. כמו שראיתם בחודש האחרון, אי אפשר להיכנס למירוץ הזה ולא להידבק ברפש. אדם הראוי למקום הזה באמת יחזיק מהמשפט האלמותי של גראוצ'ו מרקס - "איני רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אדם שכמוני לשורותיו". בחירה של רב ראוי היו צריכות להתנהל יותר כמו הבחירות החוזרות ההן - כשבאמצע, עומדים שני מועמדים, נבוכים מעט אך נחושים לבצע את התפקיד נאמנה, אם וכאשר ייבחרו אליו. אבל הפוליטיקה בארץ פרסונלית מדי בכדי לאפשר לאנשים כאלה להיבחר.

אדם שרוצה להוביל את הקבוצה שלו, צריך להתעלם מהציבור הצועק חמס מהחלון. הוא צריך ללכת כנגד הזרם ולעשות את מה שטוב לאנשים שלו. כך גם אנשים בחייהם הפרטיים, צריכים להעז ולצאת מהמשבצת שלהם, התפקיד המגדרי או המגזרי שלהם, גם אם זה ילווה באי-נוחות או בכישלון, כי רק כך הם יידעו למה הם באמת מסוגלים - ויכול מאוד להיות שהם מסוגלים למשהו שהחברה לא רגילה שאישה מסוגלת לו, כמו להיות ראש עיר.

ופה טמונה הבעייתיות ברבנות הראשית. כשאתה מופקד על ההתנהלות הדתית של מדינה שלמה, כל הליכה שלך כנגד הזרם, כל הקפדה על מנהג פרטי, תזיק לקבוצה גדולה ממה שנראה, במיוחד בהתחשב בזה שהציבור שאתה חושב שאתה מנהיג כלל לא מקשיב לך, אלא לרבנים שלו. ולמה יש לנו רבני קהילה? כי דת זה דבר הרבה יותר פרטי ממה שנראה. אם אני רוצה לשאול את הרב שלי שאלה הלכתית על טהרת המשפחה, אני רוצה לשמוע את פסיקתו של אדם שמכיר אותי, את הקהילה בה אני חיה, ואת הנסיבות מסביב למקרה, לא אדם שינחית הלכה מלמעלה בלי להכיר בכלל את הנפשות הפועלות.

מוסד כזה, שבכל מהלך ופעולה שלו יש פוטנציאל כה רב לנזק, לא ראוי להתקיים במסגרת המדינה. הוא יותר מזיק מעושה תועלת.

***

ועכשיו, במרחק של שנה וחצי מהבחירות ההן, אני יכולה לומר בביטחון גמור שאולי אגודת הסטודנטים פספסה נציג מעולה, אבל אנחנו הרווחנו חבר טוב יותר. אמן שזה גם יהיה התהליך שיעבור על הרב דוד סתיו. אסור לשקוע במרה השחורה של ההפסד, זה לא עושה טוב. הוא עושה כבר עכשיו תפקיד חשוב מאין כמוהו, וראוי שימשיך בו.

שבת שלום,

גבריאלה.

"The moral arc of the universe bends at the elbow of justice." -Martin Luther King, Jr.

יש משהו מעט עצוב בלראות את התמונות מכיכר תחריר. זה מחזה מוכר, כמעט עולמי; אמנם התופעה במצרים מכונה חלק מהאביב הערבי, אבל העולם כולו גדוש הפגנות בשנתיים האחרונות. באתונה ובניו יורק, בבנגזי ובתל אביב, בחומס ובדמשק, אנשים יוצאים לרחוב וצועקים.

מחיר הקוטג', היפרדות או הצטרפות לגוש היורו, יוקר המחיה בכלל, מאבק נגד רודן - כל מדינה והסיבות שלה. כל מקום והבעיה שלו. אבל בלוב ובמצרים, המחאה הפכה למרד; בסוריה, המרד מהלך על הקו הדק שמבדיל אותו ממלחמה.

אפשר להמשיך ולהפייט על מה שהופך מחאה למרד, ומרד למלחמה, אבל הנקודה בה אני רוצה להתמקד היא עצם ההתנגדות. כי בסופו של דבר, אפילו הפגנות תמיכה באות ממקום התנגדות למתנגדים.

בפוסט הזה, אמנה כמה מקרי התנגדות בולטים שחשובים לי אישית. אפתח בסדרת טלויזיה.

M*A*S*H היא סדרת טלויזיה אמריקאית, שפתחה את שידוריה ב-1971 וסגרה אותם בתחילת שנות ה-80, עם 11 עונות ואחוז הרייטינג הגבוה ביותר לפרק הסיום של העונה האחרונה. הסדרה עוקבת אחרי מעלליהם של רופאים צבאיים בבי"ח שדה בזמן מלחמת קוריאה. (הכותרת היא ראשי התיבות של Military Army Surgical Hospital). התפקיד של בתי חולים כאלה היה לקבל את החיילים הפצועים משדה הקרב, לתת להם טיפול ראשוני, ואז להעביר אותם לבתי החולים המרכזיים של הכוחות האמריקניים בקוריאה, בסיאול. בסדרה הזאת, היוצרים נכנסים לכל נדבך בחייהם של החיילים המשרתים בבית החולים הזה - ההומור, הסבל, התמודדות עם תת-תנאים, ועוד הרבה מאוד דברים.

הדמות המרכזית בסדרה, אחד היחידים שהיה בכל פרק, הוא קפטן בנג'מין פרנקלין פירס, המכונה 'הוקאיי'. הוא מצחיק, שרמנטי ששובה את האחיות בקסמיו, ומעל הכל, מנתח מעולה.

הסדרה התמודדה עם סוגיות קשות שעלו במצבי קיצון שכאלה - סחר בשוק האפור כאמצעי להצלת חיים, יחסי הכוחות בין הפולשים לאוכלוסיה המקומית, תאוות דם של הקצינים האמריקאיים. וכל זה רק בעונה הראשונה. 

בעונה השניה, היה פרק שבו כיכב חייל שהגיע בפעם השלישית לבית החולים, לאחר ש"חבריו" ליחידה היכו אותו עד זוב דם על היותו הומוסקסואל. כשהוא מספר זאת להוקאיי, הוא אומר, "ביחידה שלי, היו שני מקרים שבהם היכו חיילים עד זוב דם. אחד הוא כהה-עור, ואחד הומוסקסואל." הוקאיי מסתכל עליו ואומר במבט חם, "לא ידעתי שאתה שחור."

הייתי יכולה להעלות עוד ועוד מקרים שבהם הסדרה מציגה שאלות אתיות קשות לגבי מלחמה, מוסריות ומה שביניהם, אבל לא בזה הפוסט עסקינן. הבאתי את המקרה הזה, כי לאורך כל הסדרה, הוקאיי הוא הדמות המוסרית ביותר. הוא מקבל את כולם כפי שהם, תורם מכספו ומזמנו לבית היתומים של הנזירות, השוכן בקרבת מקום לבסיס, מסרב לנוח כדי שיוכל לנתח עוד ועוד פצועים - ובכל הזדמנות שרק יש לו, הוא מתנגד נחרצות למה שהוא רואה כבלתי-צודק, בין אם זה אוכל מזעזע בחדר האוכל של המחנה, העמסת בירוקרטיה על חייל אמריקאי וקוריאנית שרוצים להתחתן, או אפליה כלשהי.

והוא מתנגד ביצירתיות - כמובן, כי זאת תכנית טלויזיה. סביר להניח שאם היה רופא כמוהו בדיוק באותו בסיס, הוא לא היה עובר את השטויות שהוקאיי עשה בעונה הראשונה מרוב העונשים שהיה מקבל.

סדרה זו שודרה בזמן מלחמת קוריאה, ובשלב כלשהו, היה ברור לכל שהיא מעבירה ביקורת חריפה על התנהלות הכוחות האמריקאיים בויאטנם. בפרק האחרון ששודר, נרשם שיא של שימוש בשירותים בניו יורק לאחר שהוא נגמר ובזמן הפרסומות (זה כתוב בויקיפדיה, ויכול להיות שזה בדוי, אבל לא אהיה מופתעת אם זה נכון).

בשיר הפתיחה של הסדרה, הקרוי Suicide is Painless (ובפתיחה מתנגן ללא מילים), שורות הפזמון מבטאות את האלמנט המונח בשורש המלחמה, בשורש הדמויות, וכמעט בכל דבר המוצג בסדרה:

Suicide is painless
It brings on many changes
And I can take or leave it if I please

אני יכול לעשות את הבחירה. יש לי את הבחירה להפוך את השהות בקוריאה לגיהנום, או לעשות מזה את המירב, ולשמור על צלם אנוש. וכך, לדעתי, הוקאיי מתנגד בדרך הכי טובה שהוא יכול, בהינתן הנסיבות.

*

ההתנגדות הבאה שאדבר עליה בהרחבה היא די"ן.

די"ן - דם יהודי נוקם - הוא ארגון נקמה בנאצים שצמח באירופה בסוף מלחמת העולם השניה. ארגון זה פעל ברחבי השטחים הכבושים ע"י בעלות הברית בכדי למצוא ולהביא לדין הסכין או הרובה את מי שהם ראו כאחראיים ישירים לשואת העם היהודי.

החברים בארגון זה היו רבים ומגוונים. היו חברים באי"ל, וחברים מגטו וילנה, ואף כמה צרפתים. אבל עיקר החברים היו יהודים, אודים מוצלים מאש ועצבנים מאוד-מאוד. אחד מהפעולות היותר גדולות שלהם היה להרעיל את אספקת הלחם למחנה בו כוחות בעלות הברית החזיקו את הנאצים הממתינים למשפטם. לא ברור כמה אנשים מתו מאותה הרעלה, למרות שחלו אלפים, אבל בגלל ההצלחה היחסית של פעולה המונית זו, הארגון קיבל החלטה ללכת על פעולה הרבה יותר גדולה.

הושחלו פעילים בארגון לחברות המים של חמישה ערים גדולות בגרמניה; התכנית הייתה להרעיל את מאגר המים של ערים אלה, ובכך לחסל מאות אלפי גרמנים במכה. החומה שבה נתקלו עם תכנון המבצע היה כפול - הם היו צריכים מספיק רעל כדי להשפיע באופן ניכר על אנשים בערים, והם הבינו שמדובר בפעולה שתשליך על כל ארגון יהודי באשר הוא.

לכן, אבא קובנר שם את פעמיו לפלשטינה, כדי להיפגש עם מנהיגי היישוב היהודי. בתיווך חיים ויצמן וארנסט דוד ברגמן הצליח אבא קובנר להשיג מן האחים אפרים ואהרון קציר את הרעל הדרוש, אך בדרך לאירופה, נלכד ע"י הבריטים והתכנית ירדה לטמיון.

בדיעבד, העובדה שהתכנית לא יצאה לפועל רק היטיבה עם העם היהודי ביישוב ובגולה. הרעלת מאגרי המים האלה היו הורגים גם אלפי חיילים אמריקניים ואף יהודים. אך ההתנגדות לנאצים והצורך בנקמה בערה כל כך בחוזקה בחברי די"ן, שהם ראו מולם רק את מיגור הנאצים וההוכחה שהיהודים לא יילכו כצאן לטבח.

*

יש המדמים את ההפגנות בכיכר תחריר השנה והפלת מורסי לגופו של אדם הזקוק להשתלה. כשהוא מקבל את הלב החדש במהירות ובלי הכנה מוקדמת, הוא לא יקבל את האיבר החדש וידחה אותו, למרות שהוא צריך אותו. המצרים מעולם לא היו דמוקרטים, וכשמעריפים עליהם את הדמוקרטיה, קשה להם לקבל אותה בצורתה הסטנדרטית.

*

יש הרבה דברים שאני מתנגדת להם. אני מניחה שלקוראי שורות יש כמה דברים שהם מתנגדים להם גם-כן. רוב הדברים שאני מתנגדת להם הם לא תחת שליטתי, או שאין לי את היכולת לשנות אותם. תופעות טבע, בירוקרטיה אוניברסיטאית, וכיו"ב.

השאלה שלי היא פשוטה: איפה עובר הקו? מתי להתנגדות מותר להפוך לאלימה? האם הוקאיי היה צריך להיות יותר נחרץ בפעולותיו? האם הנוקמים לא היו צריכים להרוג את הקצינים הנאצים? האם המצרים היו צריכים להמשיך לתת למורסי להיות נשיא?

זאת שאלה קשה, עם השלכות מסוכנות. אך דבריו של חיים ויצמן לאבא קובנר, כשנפגשו, מבטאים את שורש הבעיה. "אם הייתי עובר את מה שאתה עברת, הייתי עושה כמוך".

אל לנו לשפוט את המצרי הנאור בעיר שמתנגד לשלטון איסלאמיסטי-קיצוני, את ניצול השואה אשר הורג קצינים נאצים, את הרופא האמריקאי ששולח קצין תאב-תהילה בשדה הקרב לאבחון פסיכולוגי כדי שלא יפקד יותר על חיילים ויסכן חיי אדם. אל לנו. ואם כן, נעשה זאת בידיעה מלאה שאנחנו בוחנים את מעשיהם לפי פרמטרים אחרים, וממקום אחר.

שבת שלום!