בשנה השניה של השירות הלאומי שלי, הייתי לוקחת את הרכבת מבית שמש לרחובות בימי ראשון, ואוספת את העיתונים בדרך בשביל התשחצים. בכל זאת, שש וחצי בבוקר זאת לא שעה לאקטואליה.
עד שרותם, הקולגה שלי, לא קראה ל"ישראל היום" בשם "ביביתון", לא באמת שמתי לב להטיה הפוליטית שלו. מה שכן, לפני שהיא סיפרה לי, הייתי שמה לפעמים את "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" אחד ליד השני כדי להשוות כותרות, לראות כמה הם מתייחסים לנושאים מסוימים.
עכשיו, אני גדלתי על דיאטה של ידיעות, "ג'רוזלם פוסט" (העיתון הדובר-אנגלית הכי מופץ בארץ, היום בבעלות קבוצת ידיעות), והבלחות של מקומונים ו"בשבע", העיתון של ערוץ 7. (על התקופה החשוכה שהיינו מכניסים הביתה רק מקור ראשון אני לא מדברת, לא התגברתי על הטראומה.) מאז שהתחלתי את התואר, אני לפעמים עושה אותו דבר שהייתי עושה עם שני העיתונים בשנה הראשונה - משווה דברים. איך כל עיתון מציג סוגיה מסוימת, איזה צד הוא בוחר להדגיש, ועל מה כותבי הטורים כותבים.
על ההיררכיה הפנימית והחיצונית של העיתונאות בישראל אפשר לכתוב תזות ופוסטים לרוב, אבל אני לא אכתוב על זה היום. (אולי ביום מן הימים.) מה שכן - אני אשים פה זרקור על מקומם של העיתונאים בדברים שאותם הם מדווחים.
היום, כשיש כתבים בתוך ישיבות בכנסת ויותר עיתונאים מאח"מים בביקורים רשמיים, אפשר לומר שלעיתונאים יש גישה רחבה ביותר לידע חדשותי. לפעמים, הם לא מפרסמים את זה בכלל; לפעמים, הם מפרסמים את הסיפור במלואו; ולפעמים, הם מפרסמים יותר מדי. אחד הדברים הכי ידועים בעיתונאות זה אג'נדות - מה בא כל אדם לקדם.
יהיה את האדם שרוצה להוציא את הכיתה שלו לפולין, לצד אנשי התקשורת שמזכירים בסוף כל שידור את מניין הימים שגלעד שליט בשבי (ועכשיו זה פולארד). יהיו כאלה מוסווים, יהיו כאלה ברורים; יהיו כאלה שיעשו מזה סנסציה, ויהיו כאלה שיחלחלו לאט-לאט.
אחד מהדברים שהתקשורת הישראלית תמיד הצטיינה בה זה צנזורה עצמית. כשהיא הייתה צריכה, היא שתקה - בין אם היא ידעה על המקרה, ובין אם כל העולם ידע והם פשוט הסכימו לוותר על זה. אבל היום, בעידן האינטרנט, צנזורה עצמית זה לוקסוס שהעיתונות בישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
אנחנו כשבוע אחרי הפיגוע במרתון בבוסטון, כמה חודשים אחרי הירי בניוטאון. בתי הנבחרים האמריקאיים עסוקים בלנסות לחוקק חוקים להגבלת נשק או נסיונות להדוף את אותם חוקים, ובינתיים יש המון רעש מסביב לזה.
כשהתקיימה ההצבעה על ההצעה לעשות בדיקות רקע למי שמבקש לקנות נשק באינטרנט (למכור נשק באינטרנט נשמע לי הגיוני כמו לנהוג בסמיטריילר בעיניים עצומות, אבל זה נושא אחר), היא נפלה. כמובן שלכל העיתונים הגדולים היה מה לומר על זה. אבל הניו יורק טיימס הצטיינה בטמטומה.
בעמוד הראשון של הכתבת סיכום שלהם, הם מביאים את המשפט הבא:
Aides to senators supporting the bill said that only outside circumstances, like another mass shooting, might cause those who voted “no” to reconsider their positions.
(עוזרים של סנאטורים שתמכו בחוק אמרו שרק נסיבות חיצוניות, כמו עוד ירי המוני, יכול לשנות את דעתם של מי שהצביע נגד.)
הייתה עכשיו הצבעה בסנאט על חוק רגיש שניסו להעביר אותו בעקבות רצח ילדים. והניו יורק טיימס כותב דבר כזה בכתבה שלו.
הניו יורק טיימס הוא אולי העיתון הכי נפוץ בארה"ב, ואחד הנפוצים בעולם. עובדה - אני מנויה אליו. ועם דבר כזה שכתוב על העמוד הראשון, המסרים שיאיר לפיד ניסה לחלחל לי כבר נראים קלים להדיפה.
בעידן שבו התקשורת הפכה למקור מידע מרכזי בחיינו, יש לה אחריות מוסרית כלפי הצרכנים שלה. אי אפשר כבר לצפות שיתנהגו אלינו כאילו אנחנו אינטיליגנטים; עם זה השלמתי מזמן. אבל לשים דבר כזה בוטה וברור בכתבה ראשית של נושא בוער, זה חסר אחריות. המשפט שעלה שם הוא בגדר unwritten rule - ידוע שמאורע כזה מביא לדיון ציבורי. ביבי היה מת לא לדבר לעולם על דיור בר-השגה, אבל המחאה החברתית דחפה את זה לפרונט.
לדעתי, במקרה הזה, יונתן וייסמן היה צריך להפעיל הגיון שקול ולא לכתוב דבר כזה.
אבל היי, זאת דעתי. ועד שאני לא אכתוב טור דעה ב7 ימים בידיעות אחרונות, אני לא אוכל לחלחל לאומה שלמה את מה שאני חושבת בשיטתיות מעוררת קנאה, ואז לרכוב על גל האהדה הציבורית כל הדרך לכנסת.
---
ולסיום, שיר. כי אחרי הטירוניה הנ"ל, צריך להירגע איכשהו.
-גבריאלה
עד שרותם, הקולגה שלי, לא קראה ל"ישראל היום" בשם "ביביתון", לא באמת שמתי לב להטיה הפוליטית שלו. מה שכן, לפני שהיא סיפרה לי, הייתי שמה לפעמים את "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" אחד ליד השני כדי להשוות כותרות, לראות כמה הם מתייחסים לנושאים מסוימים.
עכשיו, אני גדלתי על דיאטה של ידיעות, "ג'רוזלם פוסט" (העיתון הדובר-אנגלית הכי מופץ בארץ, היום בבעלות קבוצת ידיעות), והבלחות של מקומונים ו"בשבע", העיתון של ערוץ 7. (על התקופה החשוכה שהיינו מכניסים הביתה רק מקור ראשון אני לא מדברת, לא התגברתי על הטראומה.) מאז שהתחלתי את התואר, אני לפעמים עושה אותו דבר שהייתי עושה עם שני העיתונים בשנה הראשונה - משווה דברים. איך כל עיתון מציג סוגיה מסוימת, איזה צד הוא בוחר להדגיש, ועל מה כותבי הטורים כותבים.
על ההיררכיה הפנימית והחיצונית של העיתונאות בישראל אפשר לכתוב תזות ופוסטים לרוב, אבל אני לא אכתוב על זה היום. (אולי ביום מן הימים.) מה שכן - אני אשים פה זרקור על מקומם של העיתונאים בדברים שאותם הם מדווחים.
היום, כשיש כתבים בתוך ישיבות בכנסת ויותר עיתונאים מאח"מים בביקורים רשמיים, אפשר לומר שלעיתונאים יש גישה רחבה ביותר לידע חדשותי. לפעמים, הם לא מפרסמים את זה בכלל; לפעמים, הם מפרסמים את הסיפור במלואו; ולפעמים, הם מפרסמים יותר מדי. אחד הדברים הכי ידועים בעיתונאות זה אג'נדות - מה בא כל אדם לקדם.
יהיה את האדם שרוצה להוציא את הכיתה שלו לפולין, לצד אנשי התקשורת שמזכירים בסוף כל שידור את מניין הימים שגלעד שליט בשבי (ועכשיו זה פולארד). יהיו כאלה מוסווים, יהיו כאלה ברורים; יהיו כאלה שיעשו מזה סנסציה, ויהיו כאלה שיחלחלו לאט-לאט.
אחד מהדברים שהתקשורת הישראלית תמיד הצטיינה בה זה צנזורה עצמית. כשהיא הייתה צריכה, היא שתקה - בין אם היא ידעה על המקרה, ובין אם כל העולם ידע והם פשוט הסכימו לוותר על זה. אבל היום, בעידן האינטרנט, צנזורה עצמית זה לוקסוס שהעיתונות בישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
אנחנו כשבוע אחרי הפיגוע במרתון בבוסטון, כמה חודשים אחרי הירי בניוטאון. בתי הנבחרים האמריקאיים עסוקים בלנסות לחוקק חוקים להגבלת נשק או נסיונות להדוף את אותם חוקים, ובינתיים יש המון רעש מסביב לזה.
כשהתקיימה ההצבעה על ההצעה לעשות בדיקות רקע למי שמבקש לקנות נשק באינטרנט (למכור נשק באינטרנט נשמע לי הגיוני כמו לנהוג בסמיטריילר בעיניים עצומות, אבל זה נושא אחר), היא נפלה. כמובן שלכל העיתונים הגדולים היה מה לומר על זה. אבל הניו יורק טיימס הצטיינה בטמטומה.
בעמוד הראשון של הכתבת סיכום שלהם, הם מביאים את המשפט הבא:
Aides to senators supporting the bill said that only outside circumstances, like another mass shooting, might cause those who voted “no” to reconsider their positions.
(עוזרים של סנאטורים שתמכו בחוק אמרו שרק נסיבות חיצוניות, כמו עוד ירי המוני, יכול לשנות את דעתם של מי שהצביע נגד.)
הייתה עכשיו הצבעה בסנאט על חוק רגיש שניסו להעביר אותו בעקבות רצח ילדים. והניו יורק טיימס כותב דבר כזה בכתבה שלו.
הניו יורק טיימס הוא אולי העיתון הכי נפוץ בארה"ב, ואחד הנפוצים בעולם. עובדה - אני מנויה אליו. ועם דבר כזה שכתוב על העמוד הראשון, המסרים שיאיר לפיד ניסה לחלחל לי כבר נראים קלים להדיפה.
בעידן שבו התקשורת הפכה למקור מידע מרכזי בחיינו, יש לה אחריות מוסרית כלפי הצרכנים שלה. אי אפשר כבר לצפות שיתנהגו אלינו כאילו אנחנו אינטיליגנטים; עם זה השלמתי מזמן. אבל לשים דבר כזה בוטה וברור בכתבה ראשית של נושא בוער, זה חסר אחריות. המשפט שעלה שם הוא בגדר unwritten rule - ידוע שמאורע כזה מביא לדיון ציבורי. ביבי היה מת לא לדבר לעולם על דיור בר-השגה, אבל המחאה החברתית דחפה את זה לפרונט.
לדעתי, במקרה הזה, יונתן וייסמן היה צריך להפעיל הגיון שקול ולא לכתוב דבר כזה.
אבל היי, זאת דעתי. ועד שאני לא אכתוב טור דעה ב7 ימים בידיעות אחרונות, אני לא אוכל לחלחל לאומה שלמה את מה שאני חושבת בשיטתיות מעוררת קנאה, ואז לרכוב על גל האהדה הציבורית כל הדרך לכנסת.
---
ולסיום, שיר. כי אחרי הטירוניה הנ"ל, צריך להירגע איכשהו.
-גבריאלה
