בשנה שעברה, כשנרשמתי ללימודים באוניברסיטה, בחרתי לקחת קורס בפילוסופיה, קורס 'שער' (אם אתם לא לומדים מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אל תשאלו, זה נורא מסובך), בשם 'מבוא לתורת המידות והמדינה', עם פרופ' דוד הד. בדיעבד, התגלה שהתמזלתי בטירוף - האיש האגדי הזה, מומחה-על בתחומו, לימד את הקורס בפעם האחרונה לפני שיצא לפנסיה, וזה היה מדהים.
במסגרת הקורס, נדרש מאיתנו לכתוב עבודה על אחד משני נושאים - רב-תרבותיות, או ההשלכות האתיות של הזנות. אני כתבתי על הרב-תרבותיות, והיינו צריכים לקרוא את המאמר של צ'רלס טיילור בנושא זה - שוב, המאמר האקדמי הכי טוב שיצא לי לקרוא עד היום. (הקישור מוביל ישר למסמך PDF.)
בתוך המאמר, טיילור מפגיש 2 גישות לרב-תרבותיות, שלהם הוא קורא "הפוליטיקה של ההבדל" (the politics of difference), ו"הפוליטיקה של כבוד שוויוני" (politics of equal dignity). הגישה הראשונה דוגלת ברב-תרבותיות תוך השמת דגש על ההבדלים בין כל אחד, והגישה השניה שמה דגש על זכויות שוות. כלומר: חברה שתתנהל לפי הפוליטיקה של ההבדל תראה בעין חיובית את עיקרון האפליה המתקנת, בעוד שחברה שתתנהל לפי הפוליטיקה של הכבוד השוויוני תתמוך בקביעת רף אחיד לקבלה לאוניברסיטאות והנחלת תכנית לימוד אחידה בכל בתי הספר, כדי שכולם יוכלו להגיע לרף קבלה הזה.
המאמר הזה צף ועולה לי כל פעם שאני משתתפת בויכוחים על נושאים של דת ומדינה. ביום רביעי שעבר, ערב ערב מצעד הגאווה בתל אביב, הגעתי לבית גשר בירושלים כדי להשתתף בפרויקט שאני נמצאת בו כשלושה חודשים - "שבת אחים" (מלשון "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד"), בו מתקיים שיח מרתק וער בין חילונים, דתיים וחרדים.
כמיטב המסורת, לא נשארנו בנושא הדיון (נדמה לי שזה היה מקומה של האישה במסורת היהודית, או משהו בסגנון), אלא גלשנו הלאה והלאה, עד שהגענו לנושא של זכויות הקהילה הגאה בישראל. אפשר לסכם את הדיון בכך שהגענו לצומת הלכתית, אני וידידי החרדי, שהחברים החילונים שלנו לא תפסו.
כידוע, נישואים בין שני אנשים בני אותו מין לא תקף הלכתית. לא אכנס לעומק הדיון, אבל חברתי לדיון לא תפסה את זה, ונאלצתי להפטיר "זה עניין של גישה ליהדות", לפני שנקראנו למעגל הכללי כדי לסיים את הדיון.
עכשיו, אני שונאת קלישאות, וביום מן הימים עוד אתפוס אותה כדי להמשיך את הדיון הזה. אבל אני לא חושבת שהתפיסה שלה את ההלכה הייתה משהו מוזר, זה היה מובן לחלוטין בהתחשב בנסיבות.
הנחת היסוד שלנו היא שונה. אני מתייחסת להלכה בתור חלק אינטגרלי מהעולם היהודי שלי, במידה כזו או אחרת. יש דברים שהמהלך ההגיוני שלהם ברור לי יותר מאחרים, ודברים שנראים לי מבוססים על מילים שחקוקות באבן.
אם נסתכל על זה בראיה כוללת, התפיסות שלי את היהדות ואת העולם הפוליטי האידאלי הולכות יד ביד. אני, כלפי עצמי, מאמינה שהיהדות היא מערכת חיים כוללת, עם תקנות, חוקים וכללים מוסכמים, שאני בוחרת ללכת על-פיהם ומצפה מאחרים שיכבדו אותם, עד לרמה מסוימת. אבל הדבר הכי חשוב במשוואה הזאת היא, שכדי שאני אוכל לקיים אורח חיים דתי ע"פ רצוני, אני צריכה לתת את אותה זכות לאחרים. אני לא יכולה לכפות את התפיסה שלי של היהדות על אחרים - אני בתור אדם פרטי שלא מתיימרת להיות יותר מסטודנטית דעתנית שנהנית לכתוב ולחלוק את דעותיי עם מי שמעוניין לקרוא. אפילו קהילות רבות, שבונות בתי כנסת ותשתית חברתית, בוחרים רב שמתאים לרוח הקהילה רק אחרי הגיבוש - כלומר, יש הרבה מצבים בהם רבנים, מנהיגים רוחניים, לא כופים את דעתם על בני קהילותיהם.
במסגרת הקורס, נדרש מאיתנו לכתוב עבודה על אחד משני נושאים - רב-תרבותיות, או ההשלכות האתיות של הזנות. אני כתבתי על הרב-תרבותיות, והיינו צריכים לקרוא את המאמר של צ'רלס טיילור בנושא זה - שוב, המאמר האקדמי הכי טוב שיצא לי לקרוא עד היום. (הקישור מוביל ישר למסמך PDF.)
בתוך המאמר, טיילור מפגיש 2 גישות לרב-תרבותיות, שלהם הוא קורא "הפוליטיקה של ההבדל" (the politics of difference), ו"הפוליטיקה של כבוד שוויוני" (politics of equal dignity). הגישה הראשונה דוגלת ברב-תרבותיות תוך השמת דגש על ההבדלים בין כל אחד, והגישה השניה שמה דגש על זכויות שוות. כלומר: חברה שתתנהל לפי הפוליטיקה של ההבדל תראה בעין חיובית את עיקרון האפליה המתקנת, בעוד שחברה שתתנהל לפי הפוליטיקה של הכבוד השוויוני תתמוך בקביעת רף אחיד לקבלה לאוניברסיטאות והנחלת תכנית לימוד אחידה בכל בתי הספר, כדי שכולם יוכלו להגיע לרף קבלה הזה.
המאמר הזה צף ועולה לי כל פעם שאני משתתפת בויכוחים על נושאים של דת ומדינה. ביום רביעי שעבר, ערב ערב מצעד הגאווה בתל אביב, הגעתי לבית גשר בירושלים כדי להשתתף בפרויקט שאני נמצאת בו כשלושה חודשים - "שבת אחים" (מלשון "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד"), בו מתקיים שיח מרתק וער בין חילונים, דתיים וחרדים.
כמיטב המסורת, לא נשארנו בנושא הדיון (נדמה לי שזה היה מקומה של האישה במסורת היהודית, או משהו בסגנון), אלא גלשנו הלאה והלאה, עד שהגענו לנושא של זכויות הקהילה הגאה בישראל. אפשר לסכם את הדיון בכך שהגענו לצומת הלכתית, אני וידידי החרדי, שהחברים החילונים שלנו לא תפסו.
כידוע, נישואים בין שני אנשים בני אותו מין לא תקף הלכתית. לא אכנס לעומק הדיון, אבל חברתי לדיון לא תפסה את זה, ונאלצתי להפטיר "זה עניין של גישה ליהדות", לפני שנקראנו למעגל הכללי כדי לסיים את הדיון.
עכשיו, אני שונאת קלישאות, וביום מן הימים עוד אתפוס אותה כדי להמשיך את הדיון הזה. אבל אני לא חושבת שהתפיסה שלה את ההלכה הייתה משהו מוזר, זה היה מובן לחלוטין בהתחשב בנסיבות.
הנחת היסוד שלנו היא שונה. אני מתייחסת להלכה בתור חלק אינטגרלי מהעולם היהודי שלי, במידה כזו או אחרת. יש דברים שהמהלך ההגיוני שלהם ברור לי יותר מאחרים, ודברים שנראים לי מבוססים על מילים שחקוקות באבן.
אם נסתכל על זה בראיה כוללת, התפיסות שלי את היהדות ואת העולם הפוליטי האידאלי הולכות יד ביד. אני, כלפי עצמי, מאמינה שהיהדות היא מערכת חיים כוללת, עם תקנות, חוקים וכללים מוסכמים, שאני בוחרת ללכת על-פיהם ומצפה מאחרים שיכבדו אותם, עד לרמה מסוימת. אבל הדבר הכי חשוב במשוואה הזאת היא, שכדי שאני אוכל לקיים אורח חיים דתי ע"פ רצוני, אני צריכה לתת את אותה זכות לאחרים. אני לא יכולה לכפות את התפיסה שלי של היהדות על אחרים - אני בתור אדם פרטי שלא מתיימרת להיות יותר מסטודנטית דעתנית שנהנית לכתוב ולחלוק את דעותיי עם מי שמעוניין לקרוא. אפילו קהילות רבות, שבונות בתי כנסת ותשתית חברתית, בוחרים רב שמתאים לרוח הקהילה רק אחרי הגיבוש - כלומר, יש הרבה מצבים בהם רבנים, מנהיגים רוחניים, לא כופים את דעתם על בני קהילותיהם.
ת'ומס פיין כותב בספרו העקרונות הראשוניים של הממשל (1795) משפט שהוא לדעתי אלמותי: "אדם שברצונו לשריין את חירותו - חובה עליו להגן אפילו על אויבו מדיכוי". פיין אומר באופן פרקטי את מה שאנשים (וביניהם אני) אוהבים לצטט מתוך וולטייר: "איני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אלחם עד מוות כדי לשמר את זכותך לומר את זה". אם אני מצפה מהציבור הכללי לתת לי את החירות לחיות את חיי הדתיים לפי רצוני, עליי לשמר את זכותם לחיות את חייהם כפי רצונם, גם אם הוא לא אורח חיים דתי.
כמובן, כל זה בגבולות הסביר. אני כשלעצמי מנסה להיות הוגנת כלפי אנשים שיש לי מהם ציפיות של כבוד, אבל אני לא יכולה לדבר בשם הציבור ממנו אני באה (משהו שאני חוזרת עליו הרבה מאוד במהלך חיי).
וכאן, אני מגיעה לשאלה הגדולה, שחבריי הדתיים שואלים אותי וחבריי החילונים תוהים לעצמם ולפעמים באוזניי: איך אני, בתור דתיה, יכולה לצעוד במצעד הגאווה?
אם אני רוצה שיכבדו את זכותי לשמור נגיעה ולהסתובב בחצאית ארוכה בלי לקבל מבטים תמוהים מרוב חבריי, מן הראוי שאתן אותו כבוד למאבק על זכויות הקהילה הגאה. אם אני רוצה שיכבדו את זכותי לשמור שבת, מן הראוי שלא אעמוד בדרכן של תנועות מבורכות שפועלות למען חיי תרבות בשבת לכל הזרמים בירושלים.
אם אני רוצה שיכבדו את הבחירות שלי, מן הראוי שאכבד בחירות של אחרים.
התזונאית שאוכלת רק בורגרים, הכומר ההומופוב שבחייו הפרטיים הלך בדיוק נגד זה - אלה הם אנטיתזות מוחלטות לדרך בה אני צועדת. אני משתדלת לתת כמה שיותר דוגמא אישית בכל תחום של חיי. אם אנשים באים אליי בשאלות על אורחות חיי, אני עונה בשמחה, אבל אני לא מוכיחה את חבריי על מה שהם עושים שהוא לא לרוחי.
ב"אורות התשובה", הראי"ה קוק מגדיר חזרה בתשובה בתור תהליך אינסופי. האדם הצדיק נמצא תמיד בתהליך של תשובה; אין תקרת זכוכית - אין בעצם תקרה. יש, כמובן, המשך לפילוסופיה הזאת, אך את הפירוש הזה לביטוי 'חזרה בתשובה' אני לוקחת איתי ושמה בחיי. לעניות דעתי, אני מהמקום שלי, יחד עם החזרה התמידית בתשובה, לא יכולה להוכיח אחרים ע"פ מערכת אידאולוגית פרטית. זה לא אתי, זה לא נכון, וזה מתיימר.
ולכן, אני צועדת במצעד הגאווה.
וכמיטב המסורת, שיר לסיום.
"אני בוכה, אתה צועק
\ אני טועה, אתה צודק
\ זאת הצגה שלנו,
\ ואין קהל ואין במה.
אולי נשב, ננוח, \ אתה, אתה - \ אני, אני..."
אולי נשב, ננוח, \ אתה, אתה - \ אני, אני..."
השיר הזה עלה לי בshuffle בנגן MP3 בזמן שחשבתי על הפוסט, והוא נראה לי מתאים מאי פעם. יש בין כל אחד מאיתנו הבדלים, ויש דרכים שונות להכיל את ההבדלים האלה.
וכן, אנחנו חייבים להכיל אותם. אלא אם כן אתם רוצים לריב כל הזמן, ולמי יש כוח לזה?
-גבריאלה.
