"Any fool can make a rule, and any fool will mind it." -Henry David Thoreau

אז אתמול, ביום חמישי ה-1 לאוגוסט, היה לי יום די עמוס. בנוסף לכך ששכחתי לציין שנה למעבר שלי לירושלים (אולי בגלל שאני חוזרת לגור עם ההורים עוד מעט), הייתי בחתונה של בת-דודה שלי, שגרמה לכך שפספסתי את מצעד הגאווה. החתונה הייתה מדהימה ומרגשת, אבל בכל-זאת, הרגשתי פספוס.

 את הדעות שלי לגבי מצעד הגאווה כבר פרשתי פה בפניכם בפוסט מוקדם יותר, אבל לא בזה רציתי לעסוק. בעצם, מה שרציתי להעלות פה על הכתב זה את הצד הפחות קל של הנושא.

הרי כבר סיפרתי לכם איך אני תופסת את מצעד הגאווה, ואיך אני תופסת את המאבק לשוויון. אבל לא נגעתי באיך שהחברה שבה אני חיה - החברה הדתית - תופסת אותי. כי בתוך עולמי הפוליטי, הדתי, האמוני, יש כמה רבדים לא פופולריים בעיני החברה שבה גדלתי, והעמדה שלי לגבי זכויות הקהילה הגאה היא אחת מהם.

הגישה שלי התפתחה יחסית מאוחר, בשנה-שנתיים האחרונות, תקופה שבה הייתי בחברה חדשה, מקבלת ומכילה יותר. אבל בתוך עמי אני יושבת, ובבית הוריי אני גרה. בפעמים המעטות שבהם הנושא עלה כשהייתי עם חברות דתיות, לא תמיד התעמקנו בו. ותמיד אחרי הדיונים-לייט האלה, יצאתי בתחושה מפוספסת - שהנה, הייתי יכולה להסביר את ההשקפה שלי ואולי, אולי מישהי הייתה מסכימה איתי.

אבל לא מעטות הפעמים שבהם, יחד עם הפספוס, יצאתי עם תחושה של הקלה, על כך שלא הייתי צריכה להסביר לסובבים אותי למה אני תומכת במשהו שהולך כנגד דאורייתא. כי בסוף כל שיחה כזאת, אני יכולה כבר לראות את המבטים התמהים, המזלזלים אפילו, של חברותיי, שלא מוכנות לקבל את זה, או אותי, בתמיכתי.

עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני בד"כ לא באמת לוקחת בחשבון את מה שאחרים חושבים עליי. בנושא הזה, אני כן חוששת. וקשה לי עם זה שאני חוששת. אני אוהבת ומעריכה את המשפחה והחברות שלי, אבל אני לא רוצה להרגיש באי-נוחות לידם; אני לא רוצה להרגיש כאילו אני צריכה למסך את הדעות האמיתיות שלי.

בשנה האחרונה, היה לי הרבה יותר חופש תנועה, בגלל שעברתי לגור בירושלים. הרגשתי כאילו באמת התחלתי לנוע במרחב באופן עצמאי - המרחב הפיזי, וגם האינטלקטואלי. אז פיתחתי את דעותיי ומיצבתי אותם, אבל במקום כלשהו, עדיין חששתי ממה שהמשפחה תחשוב.

ועד היום, אני נמצאת במקום הזה. אני מתפללת ליום שבו לא אחשוש כ"כ להביע את דעתי, אבל אני לא חושבת שזה יגיע כ"כ מהר. ולא בגלל שהמשפחה שלי לא מסוגלת להכיל את זה, ולא בגלל שחברות שלי ינתקו איתי קשר, אלא בגלל שלי קשה לקבל קוגניטיבית את העובדה שאני כבר לא מנהלת את חיי לפי הגדרות ומשבצות מקובלות.

בספר "סבא שלי היה רב" (מומלץ ביותר בלי קשר, הוא מצחיק נורא), אורי אורבך מביא הסברים לכמה מונחים והגדרות מתוך העולם הדתי-לאומי. באות ד', ניתן למצוא את ההגדרה ל'דוס מחמד' - אותו חבר דתי שהרבה חילונים מתפארים בכך שיש להם אותו, כדי שהם ייראו יותר נאורים. (זה מצחיק, בהתחשב בזה שבמשך שנים, הוא היה דוס המחמד של 'המילה האחרונה', תכנית הרדיו הכמעט-יומית של גל"צ... אבל זאת לא הנקודה.)

במשך תקופה ארוכה באוניברסיטה, הרגשתי כאילו אני משמשת דוס-מחמד בכמה וכמה מסגרות - חברתיות, אקדמיות, פוליטיות. אבל אתמול, הבנתי שזה הרבה יותר מורכב מזה, וכמה שאני מחבבת את הספר הזה של אורי אורבך, ההגדרה הזאת, כמו רבות אחרות, כבר לא נוגעת לי.

דיברתי עם ידיד שלי בפייסבוק על מצעד הגאווה. הייתי במצב רוח קצת ירוד, אחרי שירד האדרנלין של החתונה, וסיפרתי לו שאני קצת מבואסת שפספסתי את המצעד. והוא כתב לי בתגובה שחסרתי לו וסיפר לי כמה מחוויותיו. (מדובר, אגב, באדם חד ומלומד, שמכיר את הכתובים יותר לעומק ממני; הוא לא מסוג האנשים שרואה בדתיים קוריוז, ולכן אין דבר כזה אצלו חברים שהם דתיים מחמד.)

וזה כאב לי קצת יותר ממה שחשבתי שיכאב. כי הבנתי שלא חסרתי לו כי אני הידידה-דתייה-מחמד שעצם צעידתה במצעד הוא קוריוז, אלא בגלל שהוא מכיר אותי ויודע שמעבר לאמונה שלי, ובגללה, אני תומכת בזכויות הקהילה הגאה. וכשמתברר לך שחברים שלך לא מציבים לך את אותם חוקים נוקשים כמו שאתה מציב לעצמך, ולא מתעקשים להגדיר אותך כמו שאתה עושה לעצמך, יש צורך בחשבון נפש.

כתיבת הפוסט הזה - הפוסט האולי הכי אישי שכתבתי בבלוג הזה - הוא סוג של קבלה של אותה עובדה, שאני לא יכולה להמשיך לדחוס את עצמי להגדרות ומשבצות אם אני רוצה לחיות חיים שמחים יותר. אבל זה רק צעד אחד בכיוון הנכון, ואני מקווה בשבילי שאוכל לקחת את הצעדים הבאים.

ולסיום, שיר, של Macklemore & Ryan Lewis. מדובר בצמד של ראפר ומפיק, שלא הייתם מצפים שהם יכתבו שיר כזה, או יפיקו אותו, אבל זה שיר מקסים ופתוח, שמצמרר במקום כלשהו. מאקלמור מוכר בתור אחד מהראפרים היחידים שתומך בזכויות הקהילה הגאה.

יש כמה משפטים מתוך השיר שאני מתחברת אליהם במיוחד:

When everyone else is more comfortable remaining voiceless
Rather than fighting for humans that have had their rights stolen
I might not be the same, but that's not important
No freedom till we're equal - damn right I support it

אני סטרייטית, אבל זה לא אומר שאסור לי לתמוך בזכויות הקהילה הגאה. אני מעדיפה להשמיע את קולי ולא לשתוק.

שבת שלום,

-גבריאלה.