"Life is always going to be stranger than fiction, because fiction has to be convincing, and life doesn't." -Neil Gaiman

עשרת הגדולים

ביומיים האחרונים, הפיד שלי בפייסבוק מוצף ברשימות. הטרנד האחרון, והמבורך, הוא לערוך רשימה של עשרה ספרים שנגעו בך, השפיעו עליך – עשרה ספרים ברי-ציון ברצף חייך. במקום להיכנס לויכוחים להוטים על טיב הרשימה, או להתגעגע לספרים ההם, נמלאתי עצב וגעגוע.

כי ידעתי שלא אוכל לערוך סתם ככה רשימה של עשרה ספרים, בלי לפרט מה ולמה. ספרים היו, ועודם, חלק כל כך משמעותי מחיי, שאני לא יכולה רק להעלות 10 כותרות רזות and leave it at that. כן, לכולנו יש יותר מעשרה, ולכל אחד יש סיפור שלם, עולם ומלואו; כולם מתרעמים על קוצר היריעה, ויש שקובעים לעצמם עיתים וכללים לרשימה שכזאת.

אבל, אסופות הדפים האלה (וכן, קינדל לעולם לא יהווה עבורי ספר), כל אחד בכריכה אחרת וגודל אחר (ובמקרה של 'נפשי תקשיב שירו', עטיפה של ספריה ואזהרה שלא אקבל תעודת בגרות אם לא אחזיר לספריה של האולפנה; בסוף שילמתי על זה והוא יושב אצלי על המדף עד היום), מהווים את אבני היסוד של המבנה הנפשי שלי, ולא לתת להם את הבמה הראויה להם תהיה עבורי כמו לטעון שעוגיות מן זה כמו עוגיות ביתיות – חילול הקודש.

את הרשימה שלי אני בוחרת לערוך פה. גם ככה הבלוג הזה פיתח חיים משל עצמו, במובן כזה או אחר; אני מרגישה כלפיו רגשות אשמה כשאני לא כותבת בו – הרי הוא הפגיש אותי עם אנשים כל כך טובים, איך אני לא יכולה לגמול לו בחזרה? ועל כן, אני פורשת פה בפניכם את עשרת הספרים שנגעו בי ברמה כזו שמגיע להם להיות ברשימה הזאת. בחרתי לאמץ את אחד הכללים של טל: אני לא מכניסה פה ספרות עיון. אבל בסוף, אני כן מרשה לעצמי להשחיל בונוס.

אני מתריעה מראש – למרות שיש נציגות מכובדת לטולקין, שר הטבעות לא נמצא ברשימה. המם הוא ספרים שנגעו בי, לא הספרים הטובים ביותר.

הערה: הספרים לא נמצאים בסדר מחייב. זה באמת, באמת, באמת בחירתה של סופי מבחינתי, ואני מסרבת.

Harry Potter and the Goblet of Fire / J.K. Rowling

לפני שתשאלו את השאלה שאתם מתים לשאול, אענה עליה בעזרת GIF.

הסדרה כולה ראויה להיות ברשימה, והספר השלישי הוא האהוב עליי מבין כל השבעה, אבל הרביעי היה הכי משמעותי עבורי. קודם כל, בגלל מערכת היחסים שהייתה לי עם הספרים עצמם; את כל שלושת הראשונים הייתי נוהגת לשים מתחת לכרית שלי, וזה היה פחות או יותר מאוזן. את הרביעי לא יכלתי לשלב בקונסטלציה הזאת – הוא היה ענק בהשוואה (כי כמו אמריקאים טובים, קנינו רק את גרסת הכריכה הקשה מיד כשהוא יצא) – ולכן הקריאה הראשונית שלו לא הייתה מתחת לשמיכה לאור פנס.

וכמו הקריאה, כך גם חייו של הארי. הוא פתאום מושלך לאור הזרקורים הציבורי בצורה קיצונית יותר מבעבר, וכנגד רצונו; הוא מנסה להילחם נגד הדמוניזציה שהאפלפאף עושים לו, וכשהוא מוותר, הוא יכול להתרכז בכל הדברים האחרים שהוא צריך לעשות, כמו להישאר בחיים. ובסוף, הוא רואה את וולדמורט חוזר, ויותר מהכל, זה מכתיב את מהלך השנים הבאות בחייו.

ברשימות השונות בפייסבוק, ראיתי אנשים שמשמיצים את הארי פוטר, בתור אחד מהספרים הפופולריים 

ברשימות האלה. קודם כל, סתם בתור אזהרה, התגובה הרשמית שלי:

ועכשיו ברצינות – למה ציפיתם? טווח הגילאים הזה מכתיב את העניין. אפשר להאשים את הארי פוטר בהרבה דברים, אבל לדעתי צריך בעיקר לזקוף לזכותו את החזרה של הפנטזיה לקדמת הבמה הספרותית. דברים כמו משחקי תפקידים וספרים של טולקין קיבלו יותר תשומת לב (לטוב ולרע, אבל זה נושא למאמר נפרד), וכמה מהמסרים והמוטיבים המרכזיים בהארי פוטר, כמו החשיבות שבאחדות אל מול הרוע והעובדה שידידות אמיתית זה ערך שלא יסולא בפז, קיבלו את התהודה המגיעה להם.

בשבילי, לעומת זאת, הספרים היוו סימן דרך עמוק יותר.

זהו סיפור ההתבגרות של הארי. הספר הרביעי מלא במיסוד תכונות האופי שאיתם גדל, הארת הקשרים הבינאישיים שלו עד אז, ושרטוט עתידו. הוא נתקל בקשיים ומהמורות, והדרך שבה הוא מתמודד איתם היא הדרך שבה הוא מתמודד עם בעיות דומות, גדולות וקטנות יותר, בעתיד.

בתוך כל האסקפיזם והפנטזיה, הארי פוטר וגביע האש הוא עוגן של נורמליות. הוא מתרחש בלונדון של שנות ה90, ובתוך התחרויות והקסמים, הארי עובר תהליך התבגרות כמו כל ילד אחר. הייחוד של התהליך שלו, היא מה שהופכת את הספר הזה לטוב ומציבה אותו ברשימה שלי.

(וחוץ מזה, אדוארד קאלן מת בסוף. מה לא לאהוב בספר?)

The Hobbit, or: There and Back Again / J.R.R. Tolkien

הרומן שלי עם טולקין התנהל, איך שנקרא, in fits and starts. התחלתי לקרוא את ההוביט ואז הפסקתי; התחלתי לראות את הסרט השני, והפסקתי כי גולום הפחיד אותי. הוא אותחל מחדש בכיתה ט', כשרציתי לראות את הסרטים, אבל הכרחתי את עצמי לקרוא את הספרים לפני.

אלמנט הכפיה נגמר אחרי כמה עמודים, וטסתי עם הספרים האלה. קראתי אותם שוב ושוב, וזה אכן היה הקיץ הקסום בחיי, אבל הרגשתי כאילו משהו חסר. בסוכות, קראתי שוב את ההוביט, והבנתי בדיוק מה היה חסר – ההתחלה. הרי לכל סיפור אפי יש התחלה, לא?

אלפי מילים נכתבו על המוטיבים והתימות בספרים של טולקין. במקום לתור אחרי דרך טובה לבטא את למה אני אוהבת כל כך את האיש הזה, אצטט איש אדיר אחר, ניל גיימן:

“Tolkien’s words and sentences seemed like natural things, like rock formations or waterfalls, and wanting to write like Tolkien would have been, for me, like wanting to blossom like a cherry tree or climb a tree like a squirrel or rain like a thunderstorm.”

בשבילי, לקרוא אותו זה לראות את מה שהוא ראה. וזה לא כמו הארי פוטר, שאני מרימה את הראש, רואה שחשוך בחוץ, ונתקפת דאגה: "מה קרה שהזמן טס כ"כ מהר?" עם טולקין, אם הזמן לא טס, הבעיה נחה אצלי, ולא בטקסטים המדהימים שלו.

זהו ספר ילדים. מי שיקרא אותו, ואז ישמע שזה ספר ילדים, לא יאמין למשמע אוזניו. ולכן אני אוהבת את הספר הזה – הוא לא מזלזל באינטיליגנציה ילדותית. הוא מכבד את הקורא – ולא רק אם הוא ילד קטן.

The Silmarillion / J.R.R. Tolkien

הסילמריליון לטולקינאים הוא כמו התנ"ך לדתות המונוטאיסטיות. הוא מורכב מחלקים, סיפורים של קבוצות שונות, על פני אלפי שנים; הוא מספר על יצירת העולם; ותכולתה נקבעה ע"י ישות שלא הגתה אותה מלכתחילה, ועל כך, יש עדיין מחלוקות על מידת אמינותה ביחס לרצונו האמיתי של ההוגה.

אני חושבת שיותר מהכל, הקריאה הראשונית – והקריאות שלאחר מכן – בספר המדהים הזה הראו לי מהו כוחו של הדמיון, וכמה שזה דבר אוניברסלי. טולקין היה פרופסור לבלשנות מאוקספורד. הוא יצר שפות (עד למערכת כתיב, אוצר מילים וחוקי דקדוק!), וכתב להן היסטוריה. הוא לא היה סופר במקצועו – אבל אין כזה מקצוע, סופר. 

מי עובר הכשרה להיות סופר ואז באמת נהיה כזה? רוב הטובים ביותר מגיעים מרקע שלא מקושר ישירות לכתיבה, והם כמה מהטובים ביותר.

דמיון זה דבר אוניברסלי, וכתיבה גם כן. ואין גבולות, פשוט אין דבר שעוצר את הדמיון, חוץ מאתה עצמך. כי אתה מחליט איפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, לאן זה הולך, ומה לעשות עם זה.

רומן רוסי \ מאיר שלו

(מקור: http://hagirsa.com/wp-content/uploads/2011/06/4.jpg)

אחד הפרויקטים שהיה לנו בבית הספר היה "ללכת שבי אחרייך", או: בואו נבחר כמה בנות מתוך האולפנה שירכיבו מערכי הדרכה על איזור מסוים בארץ, ידריכו את הכיתות השונות, וככה לא נצטרך להביא מדריכים! אה, והן גם ילמדו מזה.

אז בכיתה י', התנדבתי לזה, והאיזור היה עמק יזרעאל. מתוך ארבעת האתרים שהיינו צריכות לבחור, אני הוצבתי בבית הקברות של נהלל ותל שימרון, ולאחר מכן במוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת. כמשימה, המורה שלנו לשל"ח אמר לי לקרוא את רומן רוסי.

חששתי. לא קראתי ספרות ישראלית בתקופה ההיא, ולא חשבתי שאספיק, אבל אמרתי שאנסה. השגתי עותק בחמישי בערב, ועד מוצ"ש, סיימתי אותו בפעם הראשונה וכבר הייתי באמצע הקריאה השניה שלי. אני לא נוהגת לקרוא ספר שוב ברצף ככה, אבל הספר הזה פשוט תפס אותי.

נכון אומרים שבקיבוצים, כולם יודעים הכל על כולם, אבל מחוץ לקיבוץ לא אמורים לדעת את השערוריות? אז הספר הזה חושף טפח מהווי שכזה, אבל הוא... מדהים. אני לא באמת יודעת להסביר מה תפס אותי בו, אבל אני חושבת שהמעבר מכפר של פעם להידרדרות המוסרית והאנושית של הכפר היום, גרם לי להישאב לתוך הטקסט.

יש בו מין קיפול של העבר עם העתיד, ההווה מוחבא איפהשהו שם; האמת והשקר, הפנטזיה והריאליזם, שזורים בין לבין, מחברים את שלבי ההיסטוריה של "הכפר" (יעני נהלל, למרות שזה לא מצוין מפורשות) לרקמה שאין לי מושג איך ולמה, אבל היא מהממת.

הספר הזה שכנע אותי שיש דבר כזה "ספרות ישראלית יפה". עד היום, מאיר שלו הוא היחיד שמצליח לאשרר את הטענה הזאת, יחד עם הבלחות של דויד גרוסמן ושות', אבל זאת דעתי.

A Midsummer Night’s Dream / William Shakespeare

זה קצת לרמות, אבל הסיבה שאני אוהבת את המחזה הזה הוא נאום הסיום שלו, שאני יודעת בעל פה. אני אצטט אותו פה, ואז אסביר למה.

If we shadows have offended,

Think but this, and all is mended:

That we have but slumb’red here

While these visions did appear

And this weak and idle theme

No more yielding than a dream.

Gentles, do not reprehend:

If you pardon, we will mend.

And, as I am an honest Puck,

If we have unearned luck

Now to scape the serpent’s tongue,

We will make amends ere long;

Else the Puck a liar call.

So, good night unto you all.

Give me your hands, if we be friends,

And Robin shall restore amends.”

גם המחזה הזה הולך על הקו הדק שבין מציאות לדמיון, ובסופות רובין גודפלו נושא נאום שהוא גם בקשת סליחה, וגם הצהרת כוונות. "איני רוצה לפגוע בכם", אני מדמיינת אותו אומר, "אבל איני מתכוון לחיות את חיי על פי מה שאתם חושבים שהוא נכון". משורה לשורה, הוא קופץ מהמציאות של הצופים למציאות שלו; במקום כלשהו, הוא רוצה-לא רוצה לחלוק את המציאות שלו עם הצופים. יושב על הגדר, רגל פה רגל שם.

את המחזה הזה פגשתי בסופו של אחד מהסרטים ברשימת חמשת הגדולים שלו, Dead Poets Society. ומאז, הוא מסמן בשבילי את המאבק בנורמה החברתית. לא סוג המאבק שמפוצץ גשרים ויוצר קהילות חדשות, אלא כזה שמבקש כבוד הדדי וקבלה לתוך הקהילה הקיימת. אני חושבת שזה משהו שמנחה אותי בכל צעד ושעל בחיי – או שאני משתדלת שזה ינחה.

Little House on the Prairie / Laura Ingalls Wilder

כל הסדרה, בעצם. יש פרקים שלמים על איך אבא של לורה בנה את הדלת שלהם. ולמה זה נגע בי? כי קראתי אותם פעם אחרי פעם אחרי פעם, ורק בדיעבד הבנתי שהסיבה שנמשכתי אחריהם כ"כ זה בגלל הפירוט יתר.

אני חייבת לדעת, להבין, לראות איך משהו קורה, למה, ממה הוא בנוי. אם אני רוצה לדעת, אני לא אשתחרר מזה עד שאדע. והחיפוש הזה אחרי הפרטים, סופק באופן מתאים ביותר בספרים האלה.

וגם – למרות שלא רציתי להשחיל פוליטיקה – הספר הזה, עבורי, הוא הסיבה שאני עושה רומנטיזציה של ליברטריאניות. משפחת אינגל פשוט הולכת ומתיישבת על פיסת אדמה, והם לא תלויים באף אחד חוץ מעצמם. והחיים שלהם קסומים – פחות או יותר. כמובן שיש בעיות, אבל מי מסתכל עליהם? כמובן שהמציאות המודרנית היא אחרת וסבוכה יותר, אבל הזמנים ההם לא פחות יפים בגלל המציאות.

 The Chosen / Chaim Potok

  

קראתי את הספר הזה, שוב, בגלל מגמת תקשורת וההתעקשות שלי לקרוא את הספר לפני שאני רואה את הסרט. והו, זה השתלם בגדול.

הספר מדבר על מפגש בין ראובן, בן לחוקר תלמוד ציוני שכותב מאמרי ביקורת המקרא, ודניאל, בנו של אדמו"ר חסידי, בברוקלין של שנות ה-40. מערכת היחסים ביניהם יודעת מהמורות, שתיקות, קשיים, אבל הרבה מאוד פריון אינטלקטואלי וחיבור רגשי. השתיקה הוא מוטיב חוזר וכואב בספר שעוטף בתוכו את אחד מהמפגשים הסבוכים בעולם היהודי.

זכור לי שאחרי שסיימתי את הקריאה הראשונה, חיבקתי את הספר אליי לכמה דקות ארוכות, ופשוט חשבתי. כמה שהמציאות דומה ושונה היום; כמה אנחנו לא מכירים אחד את השני; וכמה שהקשרים יכולים להיות קרובים-רחוקים, חיים-מתים, אבל אסור בתכלית האיסור שיהיה נתק.

אלי ויזל אמר שההיפך מאהבה היא לא שנאה, אלא אדישות. אסור לנו להיות אדישים אחד אל השני, והדרך למנוע את האדישות היא למגר את השתיקה. צריך להתחיל מלדבר, מלשוחח, מלהבין אחד את השני, ומשם, כבר נראה איך להתקדם.

מסעותיי עם פנקס \ נחום ברנע

יכול מאוד להיות שיש לי יותר מדי כבוד למקצוע העיתונאות. עכשיו שאני מכירה כמה מהעוסקים במלאכה, הסגידה ירדה לרמה של כבוד. ברשימות של הרבה מהחברים שלי, ראיתי את "פה ושם בארץ ישראל", של עמוס עוז. "מסעותיי עם פנקס" הוא ה"פה ושם" שלי.

נחום ברנע הוא איש שמאל, אבל לא ידעתי את זה עד שהתחלתי לקרוא יותר בתשומת לב את הטורים שלו במוסף לשבת. ומה אכפת לי? הוא מצליח להביא תמונה כה בהירה של המציאות הפוליטית-חברתית בישראל, גם בטורים שלו, והספר שלו שוטח בפני הקורא את המציאות הפוליטית בארץ, משנות ה70 ואילך.

קניתי אותו בנתב"ג, לפני שעליתי על הטיסה לפולין. הקריאה שלו במטוס הייתה כמו לעבור שלב הלאה בהיכרות שלי עם המדינה שלי; מארץ ישראל השלמה והיפה, היא הפכה למדינת ישראל הסבוכה, עם עושר אנושי בלתי נדלה וססגוניות שנוטה לירות לעצמה ברגל לפעמים. התאהבתי במדינה שלי עוד יותר, על כל תחלואיה ואנשיה, ואני אמשיך לאהוב אותה בכל מצב – שמתשנה באופן תדיר יותר ממה שנדמה.

Walden / Henry David Thoreau

כמו שציינתי כבר, אני קרובה יותר לליברטריאניזם ממה שנדמה לרובכם. לא סיימתי את הספר הזה, אבל הצורה החדה שבה ת'ורו מתאר את בניית הבית שלו נגעה בשני יצרים שיש לי: זה שמתאווה לפרטים, וזה שאוהב להיות בלתי-תלוי.

עצמאות, עצמאות שנכנסת לגוף ושוכנת שם והופכת אותך למעבר למה שאדם מסוגל אליו. עצמאות לא חייבת להיות בדידות. עצמאות יכולה גם להיות נסיון לבחון את גבול היכולות שלך. וזה מה שת'ורו עשה, והוא כתב על זה ספר מדהים. לומר שיש לספר הזה עומק זה לומר שיש מקום שבו הספר הזה עוצר, וזאת טעות תהומית.

הוא נכון, והוא חזק, והוא מאמין. ת'ורו עושה את מה שהרבה מאוד אנשים אחרים לא עושים, או מסוגלים לעשות – הוא מאמין ביכולות האנושיות, ובוחן את שלו-עצמו. וזה גם משהו שאני מנסה לעשות בעצמי, מנסה לממש.

Night / Elie Wiesel

האיש והאגדה. הספר הכי קטן, והכי חזק. ומה שתפס אותי ונגע בי, זה שאלי ויזל פותח את הסיפור שלו עם טירוף, שבהמשך מרגיש כמו הדבר הכי שפוי בספר.

זה לילה אחד ארוך, וזה סיוט ארוך יותר; מהמשוגע, לרכבת, למריבה עם הקב"ה בראש השנה, הוא לא מוותר. למדתי מהספר הזה את הדבר האולי הכי חשוב שלמדתי בחיי – לעולם לא להפסיק לשאול. לשאול, לתחקר, זה מה שנותן לי את הרצון להמשיך, בכל תחום. אין דבר כזה להגיע לתשובה אחת מוחלטת, אבל יש דבר זה להמשיך לשאול, ולהמשיך לחפש את התשובה.

בונוס: ניל גיימן

בכללי, הבנאדם הזה הוא בונוס לאנושות. הספרים שלו נכנסים לרשימות הספרים הטובים ביותר, אבל הם לא באמת נגעו בי. אולי זה בגלל שקראתי אותם באיחור, אולי זה בגלל שהם קצת מנותקים, אבל הסופר הזה, האדם המדהים הזה, מהווה השראה עבורי.

לסיום הפוסט הזה, אביא ציטוט שלו, שבמיוחד היום אני מזדהה איתו:

Have you ever been in love? Horrible, isn't it? It makes you so vulnerable. It opens your chest and it opens up your heart and it means someone can get inside you and mess you up. You build up all these defenses. You build up a whole armor, for years, so nothing can hurt you, then one stupid person, no different from any other stupid person, wanders into your stupid life... You give them a piece of you. They didn't ask for it. They did something dumb one day, like kiss you or smile at you, and then your life isn't your own anymore. Love takes hostages. It gets inside you. It eats you out and leaves you crying in the darkness, so simple a phrase like 'maybe we should be just friends' or 'how very perceptive' turns into a glass splinter working its way into your heart. It hurts. Not just in the imagination. Not just in the mind. It's a soul-hurt, a body-hurt, a real gets-inside-you-and-rips-you-apart pain. Nothing should be able to do that. Especially not love. I hate love.

(אל דאגה. עד מוצ"ש זה יעבור. אני מקווה.)

שבת שלום,

-גבריאלה.